>> לפני כשבע שנים ולאחר 20 שנות נישואים, החליטו בני הזוג יאיר וליאורה ידין להתגרש. כחלק מהסדר הגירושים, ויתרה ליאורה על זכויותיה בעסק המשותף - סלון כלות וסטודיו לצילום - ופנתה להקמת עסק עצמאי. "יאיר חשב שלא נוכל לעבוד אחד במחיצת השני", היא משחזרת. "היה לו קשה מאוד עם הגירושים, וזו היתה סוג של פשרה".
לימים התברר שיאיר טעה. לפני כשנתיים וחצי, כשנקלע העסק המשותף לשעבר לקשיים והיה בסכנת קריסה, הציע יאיר לליאורה לחזור לכס המנהלת. היא הרימה את הכפפה, הצליחה לשחזר את הישגי העבר והעמידה את העסק על הרגליים. לדבריה, אם היו בוחרים בדרך זו מלכתחילה, סביר להניח שהיו נגרמים פחות נזקים.
"בשנים שאחרי הפרידה ניהלתי בהצלחה חנות משלי, אבל שמחתי לחזור", היא מספרת. "זה מקום שנקשרתי אליו הרבה מעבר לעסק רגיל. הייתי חלק ממנו מהיום הראשון. לכן, על אף החששות הראשוניים, סגרתי את החנות שלי ונרתמתי למשימה".
סיפורם של בני הזוג ידין, שבחרו להמשיך לעבוד יחד אף שחייהם המשותפים הגיעו לקצם, נשמע מעט חריג, אך הם אינם היחידים. ישראלה שטיר, הנשיאה של קבוצת שטיר לארגון תערוכות, הכירה את דובי, לימים בעלה, בשנות נעוריהם, כשהוא היה נגן בלהקת קצב והיא גרופית צמודה. לאחר נישואיהם החליטו השניים לפתוח את העסק המשותף הראשון והקימו משרד פרסום, שפעל מהדירה הצנועה שקיבלו מהוריהם לרגל הנישואים. היא היתה אחראית על המזכירות והנהלת החשבונות והוא על הצד הרעיוני. השנים חלפו והשניים החליטו לשנות כיוון ולפנות לתחום התערוכות המקצועיות. העסק החדש פרח, אבל ההרמוניה הזוגית קצת פחות, וב-1985 החליטו השניים להתגרש.
לדברי ישראלה, היה ברור לשניהם שימשיכו לעבוד בצוותא. "הבנו שאנחנו צוות מצוין בעבודה, אבל לא בבית. רצינו ללכת איש-איש לדרכו ברמה האישית, אבל לשמר את העסק שהתחיל להתפתח לאחר כמה שנים קשות. לא היה הגיוני לחבל במקור הפרנסה שלנו".
הסיפור של גיורא ואילת שביט קיצוני אף יותר. השניים הכירו מילדות, נישאו בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם והביאו לעולם בת משותפת. כעבור כמה שנים הבין גיורא כי לא יוכל להמשיך להכחיש את נטיותיו המיניות ורצה לצאת מהארון. כתוצאה מכך, התגרשו השניים ופנו כל אחד לדרכו.
בשנים שלאחר הגירושים פיתח גיורא את עסקי האיפור שלו ולימים הקים בית ספר ומפעל לייצור איפור. אילת התקדמה במסלול מקצועי כמפיקת דפוס בחוגלה. לפני לידת בתה השנייה מנישואיה השניים, קיבלה מגיורא הצעה שהתקשתה לסרב לה: להיות מנהלת מותג בחברה שלו. "מכיוון שהפקות דפוס לא היה מקצוע שרציתי להמשיך בו, ולעומת זאת כמנהלת מותג יכולתי לנצל את כישורי הניהול שלי, לקחתי את ההצעה בשתי ידיים", היא אומרת. כיום מנהלים אילת, גיורא ובן זוגו לחיים את העסק במשותף. היא מתמקדת במוצרים חדשים, פיתוח, קשרי ספקים ולקוחות, והם אחראים על השיווק וצירוף לקוחות חדשים.
"מעסק רווחי לא נפרדים"
"נפרדת מבעלך? אל תיפרדי מהעסק", קובעת שטיר בנחרצות. "יש נשים שלאחר הגירושים מוותרות על חלקן בעסק המשפחתי בגלל הטראומה שבעניין. זו טעות. אם העסק רווחי - אין סיבה לוותר עליו. אנחנו חיים בתקופה שנשים, ובמיוחד אלה שהתגרשו ופרנסתן תלויה רק בהן, צריכות לקחת את הדברים לידיים ולדעת שמעסק רווחי לא נפרדים".
ואולם כששיעור הזוגות המתגרשים עולה בהתמדה, קשה לעתים לקבל את הקביעה של שטיר פשוטה כמשמעה. עם זאת, המציאות מוכיחה שכשמפרקים את החבילה המשפחתית, לא בהכרח חייבים לגזור גזירה שווה גם על העסק.
איך בכל זאת ממשיכים לנהל שותפות עסקית בהצלחה גם כשהשותפות הזוגית מתפרקת? לזוגות לשעבר יש שלל עצות, כשבראשן חוזרת אצל כולם הדרישה לאמון מוחלט בין בני הזוג לשעבר. "באופן טבעי, כשבני זוג עובדים יחד יש ביניהם יותר אמון מאשר בין שותפים רגילים", אומרת ידין. "כשחזרתי לעסק לא הייתי בטוחה שהאמון יישמר מצדו של יאיר. צריך להבין שיש לי הרבה הזדמנויות לבגוד באמונו, והוא בי. אבל לשמחתי גיליתי שהאמון נותר גבוה גם אחרי הגירושים. אף שאין לי כיום זכויות שוות בעסק, הוא מנוהל כאילו הקופה משותפת. בלתי אפשרי לנהל עסק כשיש חשדות בין השותפים".
גם גיורא שביט סומך על גרושתו ב"עיניים עצומות", והעובדה שהיא חלק מהותי בעסק מקלה עליו. "אני לא צריך לבזבז אנרגיות על מחשבות כמו ?מה העובד עושה עכשיו?' ההיכרות שלנו והעבודה המשותפת גורמות לאינטרס להיות אחיד. זה לא כמו שסמנכ"ל עובד בשביל הבוס - כולנו עובדים בשביל אותה מטרה. אין אצלנו בדיקות של מי איחר ומי החסיר יום עבודה, למשל, כמו בחברות אחרות".
ישראלה שטיר מסכימה שאמון הדדי הוא מהותי בנוסחה להצלחה משותפת. "אם תבדקי כל פסיק וכל מהלך בזכוכית מגדלת, תיצרי אנטגוניזם מצד בעלך לשעבר ותפוצצי את העניין". לדבריה, אחרי גירושים, כשחיים משותפים אינם על הפרק והאינטרס המשותף העיקרי הוא העסק, יש לקחת עורך דין או יועץ משותף ששני בני הזוג סומכים עליו, שיטיל את הפור כאשר יש מחלוקת.
עצה נוספת שמשיאה שטיר היא לקיים פגישות סדירות ולהגיע להחלטות משותפות. "אתם כבר אחרי הגירושים ואין צורך להתווכח על ?קטנות'", היא אומרת. "אסור שמשקעים מהעבר ישפיעו על התנהלות העסק. הקפידו לשתף ולהתייעץ עם בן הזוג לשעבר בנוגע להחלטות עסקיות ולוותר על משחקי אגו".
הילדים מרככים מחלוקות
מה בכל זאת עושים כשיש חילוקי דעות? לדברי גיורא שביט, עם השנים למדו הוא וגרושתו שכשיש בעיה כדאי לחכות 24 שעות, ואז לדון בעניין מחדש. "בדרך כלל זה עובד", הוא אומר. "אם חילוקי הדעות מתקשרים לתחום שלה בחברה, היא זו שתחליט. גם בתקופות כלכליות פחות טובות החיבור שלנו הוכח כיעיל. למשל, כשהיה צורך לקצץ בשכר היה ברור שאנחנו נספוג את רוב הקיצוץ ולא היו דיונים מיותרים. אני בספק אם היתה הבנה כזאת בין שותפים ?זרים'".
ליאורה ידין טוענת שהעבודה המשותפת תורמת להרגשה הטובה בקרב המשפחה המורחבת, ובמיוחד אצל הילדים. היא אינה מכחישה שעדיין קיימים מתחים, אבל טוענת שהם יודעים לשים את הפן האישי בצד ולהתמסר לעבודה. דבר נוסף שמצמצם את החיכוך, לדבריה, הוא שכיום היא לא שותפה שוות זכויות בעסק ואינה חולקת ברווחים, אבל המנדט לניהול כולו שלה. "אנחנו משתדלים לקבל החלטות יחד, אבל אם יש מחלוקת, לי יש את המלה האחרונה", היא אומרת. "לא בכדי עסקים גדולים מביאים מנכ"לים מבחוץ. לפעמים לבעל העסק קשה לקבל החלטות וצריך מבט-על שמנותק מהצד הרגשי, וזה בדיוק מה שאני יודעת לעשות". לדברי שטיר, מומלץ לערב את הילדים המשותפים בעסק, כפי שעשתה עם בנה גיל, המשמש כיום מנכ"ל החברה. לדבריה, הילדים מפשרים ומרככים מחלוקות. "כמו בכל עסק, אי אפשר להימנע מחיכוכים, גם אם הם נשארים ברמה העניינית. לטעמי, קל יותר להתפשר כשאחד מילדיך הוא הפוסק האחרון. הוויכוחים פשוטים יותר כשהוא מגשר".
על הנוסחה, שיכולה להישמע בעייתית לאוזניים זרות - כמעט כמו לבקש מילד להכריע בשאלה את מי הוא אוהב יותר - חותמים גם השביטים, שמינו את בתם למנהלת בית הספר לאיפור. לדברי גיורא, הדבר היחיד שמפריע לו במינוי הוא הנטייה של בתו לקרוא לו בשמו הפרטי כמו כל עובד מן המניין. "אני מבין שהיא עושה את זה כדי שלא יגידו ?זו הבת של', ועדיין זה מוזר לי. אבל אני מנסה להסתדר עם זה".
באופן מקרי או שלא, כל הנשים המרואיינות אחראיות על הפן הניהולי של העסק המשותף, בעוד הגברים אמונים על הצד היצירתי-רעיוני. לדברי שביט, אין בכך הפתעה. "אין ספק שנשים הן מנהלות טובות מגברים", הוא קובע. "בעסקים צריך אינטואיציה ותחושות בטן, ולפעמים זה יכול להציל מותג. בכל הקשור לאינטואיציה, הנשים לוקחות. אצל גברים השיקולים רציונליים יותר ומעורב בהם אגו. בקשר להומוסקסואלים, אנחנו די באמצע, מכיוון שיש בנו חלק נשי, כך שלמעשה בדרך עקיפה, אני חושב שגייז יכולים לנהל יותר טוב, כי הם יותר קרובים לנשים בצורת קבלת ההחלטות".
career@themarker.com
"מתגרשים מבן הזוג, לא מהעסק"
מאת עידו סולומון
16.4.2009 / 13:02