הגופים המוסדיים מורידים את הבנקים לברכיים

>> לפני שבועיים פורסמה ידיעה הנושאת את הכותרת הלא ידידותית בדבר "הנפקה של הון ראשוני מורכב" שערך בנק דיסקונט. עם כותרת כזו מעטים התעכבו לקרוא את פרטי הידיעה, וכך הם החמיצו את אחד האירועים החשובים שהיו בשוק ההון: אירוע שבו בנק דיסקונט שיעבד את עצמו דה פקטו לפנסיונרים בישראל.

במסגרת אותו הון ראשוני מורכב, גייס בנק דיסקונט 350 מיליון שקל מביטוחי החיים של חברת מגדל. הוא נזקק לגיוס הזה כדי לחזק את ההון העצמי שלו. בתמורה הוא נאלץ לשלם מחיר יקר: הבנק התחייב לשלם לפנסיונרים, המבוטחים דרך ביטוחי החיים של מגדל, ריבית של 8.7% בעבור ההלוואה שקיבל מהם.



בנוסף, הוא התחייב כי אם הוא לא יפרע את ההלוואה היקרה מאוד שקיבל מהם, הוא ישלם למבוטחים עם 15% עד 21% מהמניות של הבנק, במחיר מניה נמוך משמעותית ממחיר השוק. וזאת, כאמור, תמורת 350 מיליון שקל.



בקרב מקצועני השוק היו מי שתהו איך החשב הכללי של מדינת ישראל הסכים לתנאים אלה. ישראל היא מחזיקת מניות גדולה בבנק דיסקונט, ולכן המדינה אישרה למעשה בהנפקה את האפשרות כי מניותיה בדיסקונט יימכרו בעבור נזיד עדשים למבוטחים של מגדל. בנוגע להסכמתו של דיסקונט עצמו לתנאים הללו יש פחות תהיות: הבנק נדרש לחזק את הונו העצמי, ולשם כך הוא יהיה חייב לשאת גם במחיר יקר מאוד.



התפישה הרווחת היא שבמשבר הנוכחי שוק ההון הישראלי ירד על ברכיו, בשל הפסדים כבדים שספגו הגופים המוסדיים בהשקעותיהם באיגרות חוב של חברות, ואילו הבנקים מתמודדים עם המשבר בצורה טובה וחסינה יחסית.



התפישה הזו משרתת היטב גורמים שונים בעולם הבנקאות, אבל היא אינה יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות. המציאות היא שמי שידם על העליונה במשבר הנוכחי הם דווקא הגופים המוסדיים, והם אלה המורידים את הבנקים על ברכיהם - ולא להפך.



יש לכך שלוש סיבות עיקריות. האחת, שלמרות ההפסדים בשוק איגרות החוב, היכולת של הגופים המוסדיים להתמודד עם ההפסדים היא טובה בהרבה מזו של הבנקים. בפועל, הגופים המוסדיים כבר ספגו את מרבית ההפסדים בשוק איגרות החוב, בשל ירידת הערך של איגרות החוב. לפיכך, כאשר תגיע העת לדון עם חברות בקשיים על הסדרי חוב, המוסדיים יכולים להיות גמישים בהרבה עם ויתורים לאותן חברות. הבנקים, לעומת זאת, כמעט שלא הכירו עדיין בהפסדים על אשראי שהעניקו לחברות שעלולות להיקלע לקשיים, ולכן כל ויתור כזה יפגע קשה ברווח שלהם - ובהון העצמי שלהם.



הסיבה שנייה: הבנקים העניקו לחלק גדול מבעלי השליטה הגדולים בישראל הלוואות אישיות גדולות, לרכישת השליטה בחברות שלהם. ההלוואות הללו הובטחו, במרבית המקרים, במניות של החברות הנרכשות. לפיכך, כל חברה גדולה שתיקלע לקשיים, בשל חובותיה בשוק איגרות החוב, עלולה לסבך את הבנקים פעמיים: גם באשראי שהחברה חבה לבנק, וגם באשראי שבעל השליטה לקח מהבנק, וששווי הביטחון עבורו עלול לרדת לטמיון.



הסיבה השלישית: הכסף והנזילות נמצאים בשוק ההון, ולא בבנקים. הבנקים הם אלה שנזקקים להשלמות הון, ואת ההון החסר להם הם מוצאים בגופים המוסדיים. למעשה, מטוטלת הנזילות נוטה בימים אלה לטובת הגופים המוסדיים, עד שכיום המוסדיים הם אלה שמעמידים הלוואות תמורת ביטחונות, ואילו הבנקים הם אלה שלוקחים הלוואות ומעמידים את עצמם כביטחונות כנגד ההלוואות.



מאחר שהמוסדיים הם שם קוד לכספי הפנסיה של הציבור, המשמעות היא שהפנסיה של הציבור היא זאת שקובעת כיום את הטון לבנקים - ולא להפך. המשמעות היא גם שהבנקים, על אף נסיונותיהם להציג כאילו מצבם טוב בהרבה מזה של הגופים המוסדיים ולכן הם יכולים להשאיר את המוסדיים לבד בהתמודדות עם הפסדי האשראי בשוק איגרות החוב, אינם יכולים להתעלם משוק האג"ח.



הגופים המוסדיים והבנקים נמצאים בסירה אחת בכל הקשור לקשיי האשראי של החברות הגדולות במשק, והם יצטרכו לשתף פעולה כשווים כדי למצות את המיטב מהסדרי החוב של החברות הגדולות. מבחינת הפנסיונרים בישראל, זוהי בשורה מצוינת.