מי צריך את הניהול של בוימלגרין וברגר?

>> ויכוחים רבים התגלעו באחרונה על הצורה שילבשו ההסדרים בחברות שאינן יכולות לפרוע את חובן למחזיקי האג"ח. בכמה מהמקרים באים מחזיקי האג"ח לבעל החברה ואומרים לו - או שתזרים כסף פנימה או שניקח לך את המניות.

בין בעלי השליטה יש שמתנגדים למהלך הזה. אליעזר פישמן, למשל, אמר לפני כחודש: "המוסדיים לא מדברים לעניין. אני רוצה לראות אותם מנהלים את כלכלית ירושלים. עד שיתחילו לא יישאר כלום". פישמן מעדיף פתרון שבו בעלי החוב יסכימו לדחייה בתשלום תמורת העלאה קטנה בריבית העתידית.



מבלי להיכנס למקרה הספציפי של כלכלית, לפחות בשתי חברות שנמצאות במצוקה תזרימית ובהליכים להסדר חוב - אנטר הולדינגס של עמית ברגר ובוימלגרין של שעיה בוימלגרין - נראה שהדרישה של בעלי החוב לקבל מניות מוצדקת ומעשית.



בוימלגרין ואנטר הן חברות אחזקה. בוימלגרין מחזיקה מניות שליטה בחברת אזורים ובנוסף יש לה כמה נכסים מניבים משל עצמה. אנטר מחזיקה במניות רשת טיב טעם ובמניות מיעוט בפריזמה. לשתי החברות מטה ניהולי קטן, שאין בו יותר מדי צורך. לכן אין כל בעיה שבעלי השליטה יודחו.



בהסדר חוב שבו בעל השליטה רוצה להישאר הבעלים צריך להתקיים לפחות אחד משני התנאים - או שהוא יביא כסף מהבית כי לחזק את כושר החזר החוב של החברה, או שהוא עצמו מהווה נכס אנושי שהחברה אינה יכולה בלעדיו.



גם אצל בוימלגרין וגם באנטר הכללים האלה אינם מתקיימים. שעיה בוימלגרין אינו מתכוון להכניס עוד כסף לחברה, וליכולת הניהול הכושלת שלו לא תהיה בעיה למצוא תחליף. גם במקרה של אנטר נראה שלברגר אין תרומה ניהולית של ממש לרשת טיב טעם, ואין לו מקורות להזרמת הון נוספת לחברה. המקסימום שהוא תרם היתה הפחתה של 80% בשכרו.



לבוימלגרין ואנטר אין כיום זכות קיום, משום שהחובות שלהן גבוהים משווי הנכסים שלהן. כל מה שנותר לבעלי האג"ח הוא להשתלט על החברה, למכור את הנכסים לכל המרבה במחיר - ובתמורה שתתקבל להחזיר לפחות חלק מהיקף החוב אליהם. מכיוון שאלה חברות אחזקה שיש להן נכסים סחירים, תהליך המימוש אמור להיות מהיר וקל יחסית.