>> ע', בן 33 ונשוי + 2, הועסק בשנתיים האחרונות כמהנדס תוכנה במטה התל אביבי של אחת החברות הרווחיות ביותר בענף התקשורת. הוא השתכר 20 אלף שקל בחודש, קיבל מהחברה רכב והטבות מגוונות שאירגנה מחלקת משאבי האנוש המפותחת של החברה. שלא לדבר על הביטחון התעסוקתי (היחסי) שממנו נהנה: רק לפני חודש הכריז מנכ"ל החברה בתקשורת שאיש מעובדיו לא יפוטר, חרף המשבר העולמי.
ואולם במישור המקצועי ע' חש תקוע. הוא קיווה להתקדם מתפקידו כראש צוות למשרה בכירה יותר, נפגש פעמיים עם סמנכ"ל החברה כדי לשכנעו שהוא מועמד ראוי לקידום, אך נכשל בקבלת התפקיד הנחשק. במארס ע' החליט לארוז והחל לחפש עבודה בחברה אחרת. ערב פסח האחרון הוא נקלט בשיטת "חבר מביא חבר" בחברת היי-טק ברעננה, אך דווקא בחברה שהפסידה מיליוני שקלים מאז אוקטובר האחרון, בשל אובדן שווקים.
"החברה הקודמת שבה עבדתי שייכת ללא ספק למועדון הווינרים", אומר ע'. "זו חברה מובילה בתחומה ופעילותה ברחבי העולם הביאה לה רווח אדיר, שבוודאי יספיק גם כדי לצלוח את הסערה הנוכחית, אבל הרגשתי שאני דורך במקום. עובדים שנכנסו לחברה אחרי השיגו אותי מבחינת מעמדם. לא אגיד שהייתי זנב לאריות, אבל התסכול גבר והלך, עד שהחלטתי לעזוב".
החברה אליה הגיש ע' את מועמדותו פיטרה בראשית המשבר הכלכלי 5% מעובדיה ובמקביל החליטה לערוך שינוי מבני. "אמרתי לעצמי שעבורי עשוי להיות אתגר להצטרף לחברה, שאמנם קיצצה בכוח האדם וייתכן שתעשה זאת גם בהמשך, אך מבקשת להתחדש," אומר ע'. "התקבלתי בשכר זהה לזה ששולם לי בחברה שעזבתי. לא יותר, אבל גם לא פחות. אבל העיקר: אני אחראי על כמה מהפרויקטים החדשים של החברה. מכיוון שזו חברה קטנה-בינונית, אין לי יותר מדי מתחרים מבפנים שישימו לי רגל בדרך למעלה. זה נותן לי סיפוק, למרות העבודה הקשה וחוסר הוודאות".
כמו ע', אלפי מחפשי עבודה אינם נרתעים להציע את מועמדותם דווקא לחברות מפסידות כרונית, לכאלה שנקלעו לקשיים עם פרוץ המשבר העולמי או לחברות שכבר מזמן הפסיקו להיחשב למובילות בתחומן. לא תמיד הם עושים זאת מחוסר ברירה.
עובד בכיר שהצטרף לפני חצי שנה לעיתון "מעריב" לאחר שדחה הצעות מגופי תקשורת אחרים, מספר: "פניתי ל'מעריב', למרות ההפסדים שצבר, כי שוכנעתי שהעיתון נמצא בתקופה של תפנית. מצד אחד עמד לנגד עיני הרקע הבעייתי של העיתון ומצד שני הערכתי שהמצב ישתנה. מנהלי העיתון, מצדם, ציירו בפני תמונה אופטימית. בינתיים נתוני החברה הורעו עוד יותר. ציפיתי שהעיתון יימכר לאיזה טייקון וזה לא קרה".
האיש מודה כי הביטחון התעסוקתי שלו התערער מאז התקבל לעבודה ב"מעריב". "עכשיו אני מבין שלקחתי הימור, ובדיעבד אולי הייתי נמנע מלעזוב את מקום העבודה הקודם. למרות זאת, ב'מעריב' אני חולייה חזקה יותר מאשר בארגון הקודם שבו עבדתי, וזה נותן לי סיפוק מקצועי".
בניגוד לע', אותו עובד בכיר אינו ממליץ לעזוב ארגון רווחי לטובת עבודה בחברה מפסידה, אלא רק אם אתה מובטל ואין לך הרבה אלטרנטיוות. "עדיף לסבול בעבודה שאינך אוהב מאשר לעבוד במשרה סימפטית עם חרב פיטורים מעל ראשך", הוא אומר.
הזדמנות לקידום
הקלישאה המוכרת קובעת כי "הצלחה מושכת הצלחה", לכן ארגון בעל שם טוב בתחומו יגרום לטובים באמת לרצות לעבוד אצלו, ואילו ארגונים שיצרו לעצמם שם של חברות פחות מצליחות בתחומן מרתיעות עובדים פוטנציאליים.
מתברר שלא תמיד זה נכון. חברות כמו קומברס, אופטיבייס, אורכית, טלרד נטוורקס או נובה, שנקלעו להפסדים ופיטרו עובדים בשנה האחרונה, לא מפסיקות לקבל קורות חיים. עובדים רבים פונים דווקא לישראייר ולא לאל על. המצב דומה בשורה ארוכה של בתי עסק, משרדי עורכי דין וראיית חשבון ומפעלי לואו-טק, הסובלים מהאטה אך משוועים למוחות יצירתיים או פשוט לידיים זריזות.
"מי אמר שדווקא הארגון הכי מרוויח הוא גם המקום שהכי טוב לעבוד בו?" אומרת ד"ר עדנה פשר, המייעצת לחברות במגזר הפרטי והציבורי. "לפעמים חברה כזו נוטה להיות שחצנית מאוד ואינה מאפשרת לעובד להתפתח בה. בעולם תעסוקה דינמי, הדבר הראשון שארגון אמור לתת לעובדיו הוא הזדמנות ללמוד ולהתקדם.
"אני מכירה את ישראייר. היא החברה הפחות מצליחה, אבל דווקא חברה שכמותה מחפשת עובדים שיש להם ברק בעיניים, שיהיו שותפים לתוכנית ההתחדשות שלה. חברות מפסידות כמו ישראייר מאותתות שיש בעיה, אך זו יכולה להיות זמנית וכולם ירוויחו אם יעזרו לפתור אותה. עובד שמרגיש שהוא מועסק בחברה משגשגת אך הוא תקוע בה ואיש לא ?שם עליו', שלא יהסס לפנות לחברה שהיא אנדרדוג ויאמר לה: כדאי לכם לקחת אותי. חשבתי עליכם, למדתי עליכם. אני מבקש להשתלב".
לטענת פשר, המחשבה שלפיה עבודה בחברה מובילה מקנה ביטחון תעסוקתי רב יותר מאשר בחברה שנחלשה היא אשליה. "כיום קשה לדעת היכן באמת נמצא הביטחון התעסוקתי. פעם חשבו שכור ואתא הן חברות בלתי פגיעות, אבל כיום ברור שאין חסינות. לכן המסר שלי למחפש העבודה הוא: אל תירתע מלהציע את שירותיך לחברה בקשיים או שאינה מובילה בתחומה. יש שם ערכים מוספים".
משה קאופטייל, בעלים משותף של מעדני מיקי, המעסיק 250 עובדים, מסכים עם התזה. מעדני מיקי משתרכת הרבה מאחורי סלטי צבר ושטראוס בתחום הסלטים, אך תנאי השכר בשלוש החברות דומים. "ההבדל הוא באפשרויות הקידום", אומר קאופטייל. "עובד ייצור שנקלט בחברה גדולה כמו צבר או שטראוס אולי ירגיש בטוח יותר (למרות שאין לזה בהכרח הצדקה), אבל ימתין עשר שנים או יותר כדי להפוך למנהל בדרג הביניים. בחברה קטנה-בינונית כשלנו, עובד שיגדיל ראש יתקדם לתפקיד כזה כעבור מחצית מהתקופה".
לעתים הפנייה נעשית פשוט מחוסר ברירה. אילנה אחימאיר, מנכ"לית ג'וב אינפו, אומרת כי אנשי היי-טק שפרשו ממקומות עבודתם עוד לפני המשבר ותיכננו לכבוש את תפקיד חלומותיהם, ויתרו לעת עתה על שאיפתם והם חוטפים כל הצעת עבודה, גם בחברה שאינה רווחית.
לדבריה, "מי שאין לו מקור פרנסה, וזה נכון לא רק לאנשי היי-טק כמובן, חייב להפסיק לעשות ניתוח קר של מאזנים ולקפוץ כמעט על כל משרה פנויה. אני רואה מפוטרי היי-טק בני 40 ויותר שפונים אפילו לתעשייה המסורתית. הם עושים נכון. הם ישתכרו פחות, אך הודות לעברם המקצועי, מקבלים אותם שם בכבוד מלכים".
career@themarker.com
לא חוששים לעבוד בחברות מפסידות
מאת חיים ביאור
23.4.2009 / 7:04