מי צריך את הצרה של תקציב דו-שנתי?

>> ההתמודדות עם המשבר הכלכלי אינה מחייבת חקיקה משונה של תקציב דו-שנתי. לפי החוקים הקיימים, אם לא יאושר תקציב ל-2009 תוך 45 ימים מיום כינון הממשלה החדשה, כלומר עד 15 במאי, הכנסת תתפזר.

כדי להימנע מלוח הזמנים הזה יכלו הכנסת וועדת הכספים לאשר בהליך מזורז את הצעת התקציב ל-2009 שהונחה בקיץ 2008 על שולחן הכנסת, אך אפילו לא עברה קריאה ראשונה. אישור התקציב הנשכח היה משיג את הסרת האיום של לוח זמנים מלחיץ והתפזרות הכנסת מטעמים פרוצדורליים.



כל עוד אין חוק תקציב שנתי, יכולה הממשלה להוציא רק אחד חלקי 12 מתקציב השנה הקודמת. נוסף על כך קיימות מגבלות נוספות: עליה לייעד את הכספים קודם כל לקיום התחייבויות המדינה על פי חוק וחוזים, וביתרה עליה להשתמש רק להפעלת שירותים חיוניים ופעולות שנכללו בחוק התקציב הקודם. דווקא בתקופה שיש בה צורך בפעילות תקציבית תקינה יוצרים מחנק תקציבי (תקציב 2009 גדול בכ-4 מיליארד מתקציב 2008) וחוסר אפשרות להפעיל תוכניות חדשות נחוצות.



הצעת חוק התקציב הדו-שנתי דוחה את הגשת חוק התקציב ותגרום לכך שהמחנק התקציבי ושימוש באחד חלקי 12 של תקציב 2008 על מגבלותיו יימשך עד 16 ביולי - יותר ממחצית שנת התקציב. מי צריך את זה?



הצידוק היחיד לכך הוא שבדרך נפתלת זו מקטינים את ההוצאה התקציבית בתקופה של גירעון גדול בהכנסות ממסים, אך למה בדרך זו ולא בדרך גלויה? שום דבר לא מונע במשך השנה והחל מרגע זה לשנות את התקציב, להתאים אותו לתנאים המשתנים ולהתמודד עם השלכות המשבר העולמי.



מה שנשכח הוא שוועדת הכספים, שהיא מעין דירקטוריון-על של משק המדינה, מקבלת דיווח רבעוני על ביצוע הגירעון והתקציב. בתקופה של תנודות כלכליות חזקות יש חשיבות רבה לדיווח הרבעוני התקופתי לוועדת הכספים, לדיון הפומבי הנלווה לכך ולהסקת המסקנות הנדרשת. הכלי החוקי כבר קיים והוא עדיף על פני יצירת תקציב משונה לשנתיים, כאשר לא ניתן לחזות אפילו את הרבעון הבא.



מי שחושב שאפשר להתקין שינויים דרמטיים בתקציב טועה. התקציב קשיח לחלוטין ובשל החוק המאפשר רק תוספת של 1.7% מתקציב השנה הקודמת אין לבוני הצעת התקציב שום דרגת חופש.



כל אלה גורמים לכך שהצעת התקציב הבאה לא תהיה שונה מהצעת התקציב שכבר הוגשה. עדיף לשמור על חוקי המשחק הקיימים, להגביר את הפיקוח, להשאיר את היד על הדופק ולנצל את כל האפשרויות הקיימות לגמישות ולשינויים בהתאם להתפתחויות הכלכליות.



הכותבת היתה היועצת הכלכלית של ועדת הכספים