סוזן על הזמן

אם השם "סוזן בויל" לא אומר לכם שום דבר, כנראה שאתם לא קוראים עיתונים, לא צופים בטלוויזיה ובעיקר לא גולשים באינטרנט. למעשה, אם השם "סוזן בויל" לא מצלצל לכם בשום פעמון, אפילו לא דינג-דונג קטנטן, כנראה שנחטפתם על ידי חייזרים לפני כשבועיים והיום אתם מסתובבים בעולם עם איזה ננו-שבב שמשדר אותות לחללית האם שלכם כדי שתבוא לחלץ אתכם ביום הפלישה.



ובכל זאת: אם אתם אלה שנחטפו ומשמשים כרגע אנטנות ריגול של אנשי מאדים, הנה לכם תקציר העלילה בשתיים וחצי שורות: היה היתה גברת סקוטית שהגיעה להשתתף בתוכנית כישרונות בריטית בשם "יש כישרון בבריטניה", עלתה על הבמה, נראתה מוזנחת וכעורה וביקשה לשיר. הקהל צחק עליה, השופטים צחקו ממנה - ואז היא התחילה לשיר. היא שרה קטע מתוך "עלובי החיים" (כמה אירוני!). ושרה מצוין. ממש מצוין. הקהל בכה מהתרגשות, השופטים בכו מהתרגשות. מישהו העלה את הקטע לאינטרנט ותוך שבוע היו לקליפ של סוזן בויל יותר מ-30 מיליון צפיות ב-YouTube. הרשת כולה געשה ורחשה: בלוגרים, טוקבקיסטים, פורומים, כולם בטירוף. דמי מור ועוד כל מיני מפורסמים יפים מסרו מביתם שבקליפורניה המוזהבת שהם בכו כמו תינוק והשתמשו במלים "ניצחון הרוח האנושית", כדי לתאר את התפעלותם מהרגע המרגש. חלקם העלו שרבוטי הגיגים לטוויטר שלהם (האין זה השימוש האינטרנטי המיותר ביותר מאז המצאת האות W?) כאות של הזדהות עם האופוריה ואז חזרו לשגרת המנוסה שלהם מפפראצי. ביום שבו נכתבות השורות האלה, ל"סוזן בויל" יש יותר חיפושים בגוגל מלברק אובמה ולג'סטין טימברלייק. ובעברית: וואו! ובאנגלית: יא-אל-אללה! ובכן, ארבע הערות על המצ"ב:

מופתעים? באמת? ההתרגשות שאחזה בכל מי שראה את הסרטון נובעת בין השאר מההפתעה העצומה שאחזה בשופטי "יש לך כישרון" (ביניהם סיימון קאוול, שהוא גם מפיק התוכנית, ושבטח מוכר יותר לחלק מכם כשופט הרשע מ"אמריקן איידול") כשעלתה סוזן בויל, מתנדבת בכנסייה, שמעולם, נדמה, לא התאפרה או טיפלה בשערה ופצחה בשיר, וזה נראה למתבונן מהצד כאילו ירבוע עבר בסביבה ופתאום נהפך למריה קאלאס. זה היה האימפקט של הרגע הטלוויזיוני. מהמם בעוצמתו, אין להכחיש.



אבל זה העניין: שרק מישהו מאוד נאיווי, או מישהו שממש לא התעניין מעולם בדרך שבה מפיקים טלוויזיה, מאמין שסיימון קאוול וחבריו לפאנל לא ידעו בדיוק מה עומד להתרחש ברגע שבו עלתה סוזן בויל לבמה. רק אדם תמים מאוד מאמין שסוזן בויל עלתה לבמה מבלי שהמאפרת והמלבישה יחליטו כיצד תיראה כשתעלה להופיע.



רק אדם שמאוד לא מתעניין בתפרים הקטנים שמהם רוקמים קסמים מאמין שסוזן בויל לא עשתה לפחות חזרה אחת לפני ההופעה ושכמה עשרות אנשים האזינו לה שרה, באותו אולפן שבו צולמה התוכנית וידעו בדיוק, אבל בדיוק, מה עומד להתרחש. כן, כולל סיימון קאוול וכולל השופטים האחרים. אלוהים, הוא מפיק התוכנית! מישהו מעלה בדעתו שמפיק התוכנית לא יידע מה עומד להיות משודר בה? לא עובר על רשימת המשתתפים ומאשר את הליהוק בעצמו? לא, אף אחד מהשופטים לא היה מופתע. להפך.



ההפתעה היתה מזויפת, מבוימת, מתוכננת מראש - בדיוק מהסיבה שבגינה סוזן בויל נהפכה לסנסציה בן רגע: הדרך שבה איש טלוויזיה מוכשר יודע לגרום לדבר הכי ציני ומתוכנן ומניפולטיווי בעולם להיראות טבעי, מרגש ובלתי מתוכנן. אז לאלה שזוכרים את הבעת התדהמה של השופטים (שקודם התלוצצו על חשבונה של בויל כשאמרה שהיא רוצה לשיר כמו שחקנית התיאטרון ומחזות הזמר איליין פייג') ומבינים כי הפער בין הציפייה בגובה דשא שלהם מבויל להופעתה הסופית הוא שיצר את אפקט ההתרגשות - עבדו עליכם בעיניים. אגב, כמו שעובדים עליכם כל הזמן, כמעט בכל פריים שבו אתם צופים, בכל יום, בכל תוכנית. מחיאות כפיים ליוצרי "יש לך כישרון" בבריטניה - עשיתם טלוויזיה נהדרת. ומחיאות כפיים סוערות לא פחות לאנשי היח"צ של התוכנית: הרעיון להפיץ את הקליפ של סוזן בויל ב-YouTube היה אלמנטרי, אבל הפעם יצא לכם ג'ק-פוט. שיחקתם אותה. כבוד.



אינטרנט? טלוויזיה! שורצי האינטרנט לא ידעו את נפשם. אז באמת אין מה לומר, YouTube מלך. ויותר מ-20 מיליון צפיות אינן הולכות ברגל, אלא טסות בדואר האלקטרוני ובטוויטרים ובמסנג'רים ובלינקים קבוצתיים ברשתות חברתיות. ועדיין, ההתרחשות עצמה, סוזן בויל עצמה - נולדה בטלוויזיה. האינטרנט הפיץ את העניין, העצים אותו, הטיס אותו, אבל לא יצר אותו. האינטרנט עשה את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל כלי תקשורת אחרת על הפלנטה כרגע: הפיץ מידע במכפלות גדולות במהירויות מטורפות. אבל את התוכן, בן אדם, את הסיבה לכל הבלאגן מלכתחילה, עשתה הטלוויזיה. סוזן בויל נבראה בטלוויזיה, בפריים טיים בבריטניה, ומשם שוכפלה ושונעה לרחבי העולם.



זה גורם לך להרהר בעניין תפקידו של האינטרנט, דווקא בימים האלה של פוסט "הבועה 2.5". האם אתרי "התוכן" מסוגלים לייצר באזז בינלאומי אמיתי בכוחות עצמם? נדמה שלא. האם האינטרנט הוא גורם של ממש בזירת ייצור התוכן בעולם? לא. הוא פלטפורמה מעולה לניוד תכנים ולאכסון שלהם, אבל הוא רחוק מלהיות גורם רלוונטי בתחום התוכן. פלטפורמה ותו לא, בשלב זה. האולפנים, חברות התקליטים וגופי התקשורת הבינלאומיים, טלוויזיה, עיתונות וכו', עדיין מייצרים את התוכן המשמעותי ביותר. בתחום הזה, של ייצור התוכן החשוב, האיכותי, הנצרך והמשפיע באמת, האינטרנט - שאני אוהב ומאמין בו - עדיין לא הצליח לחצות את הרוביקון. תמהני אם יצליח אי פעם.



ממה אתם מתרגשים בעצם? לא, באמת. ממה אתם מתרגשים כל כך? למה אנשים משתמשים בביטוי "ניצחון הרוח האנושית"? למה באינספור בלוגים ופורומים בעולם ובישראל גולשים השאירו הודעות בנוסח "גם אני בכיתי כשצפיתי בסוזן בויל"? על מה כל הדרמה? אני מתרגם זאת כך: פליאה (מכוערת כשלעצמה) על כך שאשה "מכוערת" מסוגלת לשיר. זה הכל. זה כל העניין.



בסופו של יום כל מי שבכה כשצפה בקליפ, התרגש והעביר אותו לחברו, התרגש מהמקום המתנשא, הצבוע, המתחסד, השיפוטי שפעיל בכל אחד מאתנו. כל אחד שבכה לאחר שסוזן בויל נתנה קולה בשיר היה סיימון קאוול בעצמו לרגע אחד, כשהתחיל לצפות בקליפ. הוא היה מפלצת קרה ומיזנטרופית, ואז סוזן בויל עזרה לו למרק את עוונותיו וליהפך לאדם טוב, אנושי, עדין לב, בעיני עצמו. הוא צפה באשה הבלתי מטופחת הזאת (זה הכל - בלתי מטופחת) נהפכת לברבור - והאמין שהעולם נהפך למקום טוב יותר ברגע שבו היא התחילה לשיר ולבו שלו פעם מהתרגשות.



מניפולציית טלוויזיה בסיסית במיוחד על אגדת הברווזון המכוער, זה מה שגורם לעולם לפרוץ בבכי? כנראה שכן. כנראה שהטריקים הפשוטים ביותר הם גם האפקטיוויים ביותר. ולכל מי שהופתע נורא שאישה לא מטופחת מסוגלת לשיר - לא ברור מה את/ה יותר: נאיווי, צבוע, אוויל, לא מפותח או סתם שרלטן ושקרן בעצמך. אני יודע שאני כל הדברים האלה במרבית ימות השנה, אבל לא ביום הזה. לא בפעם הזו. לא במקרה של סוזן בויל.



אז מה למדנו מכל זה? שהעולם מחפש בכל רגע נתון את הבאזז התקשורתי הגדול הבא. שאנשים נואשים לאהבה. נואשים להיקסמות מהזולת. נואשים לראות חלומות ואגדות מתגשמות. וכשאתה מספק להם את המזון הבסיסי הזה: הם לוקחים את הטכנולוגיה והופכים אותה לאוטוסטראדה משוגעת של קיטש. מצד שני, זה בערך כל מה שנותר לנו בימים אלה, לא? קיטש. זו הנחמה היחידה.



מחפשים סימן נוסף לעוצמתו של המשבר העולמי? הנה לכם: פרשת סוזן בויל היא עדות נוספת לעד כמה ירוד מצב רוחו של המין האנושי. ירוד כל כך עד שגוש מרשמלו דביק הופך אותו למאושר, למרוגש. כמו ילד. אז ילד, תתבגר. יהיה בסדר. המצב לא כל כך נורא. מותר לך לשמור על צלם האדם התבוני שלך.



וקטנה לסיום



ובוב הופ, הקומיקאי האלמותי ואחד מכוכבי הטלוויזיה הראשונים, אמר: "אני חוזה הצלחה גדולה לטלוויזיה מכיוון שהיא כלי פשוט מאוד. כל מה שאתה צריך כדי ליהנות מטלוויזיה הוא מכשיר טלוויזיה ותחת. הקונצפט הזה לא יכול להיכשל".