גם אנשי העסקים הוותיקים ביותר, המנוסים ביותר, החדים ביותר - שראו משברים, חוו קריסות, צלחו משוכות - לא התנסו באירועים כה דרמטיים כמו אלה שהתרחשו במשק הגלובלי בחצי השנה האחרונה.
שוקי מניות שקורסים ב-50% בכל העולם בבת אחת, מחירי חומרי גלם שעולים במאות אחוזים וצונחים בן לילה, בנקים שנסגרים, ממשלות שנאלצות לזרוק לעזאזל את כל עקרונותיהן הכלכליים - קשה להגזים באי הוודאות, בכאוס שאליו הושלכו כולם בחודשים האחרונים.
אלא שבין ההריסות, הטלטלות, רכבות ההרים וגלגלי הענק - יש כמה סלעים איתנים, יצוקים, ששום דבר לא יכול להם.
ליהמן בראדרס - פשט את הרגל, בר סטרנס - נסגר, מריל לינץ' - רעד, נמכר ואיבד את עצמאותו, AIG - הולאמה.
אבל פואד, פואד שלנו - הוא לעולם יהיה שר.
כל תהפוכה פוליטית אפשרית התרחשה בחודשים האחרונים בישראל: מפלגת העבודה נפלה כמו מניות סיטי, אביגדור ליברמן זינק כמו אופציות על אג"ח ממשלתיות אמריקאיות וקדימה, שהיתה בדרך לשלטון, התאיידה מממנו בדקה ה-90, כמו ג'ון מקיין. אבל איכשהו, כנגד כל הסיכויים - בנימין בן אליעזר הוא שר.
אז נכון, הוא לא שר התשתיות, שזה סוג של חידוש מהפכני, אבל גם שר התמ"ת הוא שר - וזה כמובן משרד התפור על פואד שלנו, שהמדיניות הכלכלית שהוא אוהב מזכירה את הפיסיונומיה שלו: גדולה, בולדוזרית, מגושמת, נחושה, מחוספסת וצוהלת.
לכאורה, העובדה שבסופו של יום מצא פואד את דרכו לישיבת הממשלה היא אנקדוטה שולית שמעידה בעיקר על יכולותיו המופלאות של פואד, למרות כובד משקלו, להתאים עצמו לכל זמן, עת, תקופה ואופנה.
אבל האמת היא שפואד הוא הסימפטום לכך שבמובנים רבים כל עוד שיטת השלטון בישראל לא מתחלפת - אזי חילופי השלטון בישראל הם בעירבון מוגבל מאוד. שרון מחליף את ברק, מוחלף על ידי אולמרט שמוחלף על ידי ביבי - אבל הפואדליות נשארת אתנו.
מהי הפואדליות? זו הדרך האמיתית שבה עובדת הדמוקרטיה בישראל - זאת שמשמרת את הפואד בשלטון בתפקיד זה או אחר.
כדי להבין מהי הפואדליות, נחזור אל הטור שפירסמנו כאן לפני שנה וחצי על דו"ח מבקר המדינה אודות חברת החשמל ("מדינת הפואדים", 23.11.2007).
דו"ח המבקר העלה שבתקופה שבה היה שר התשתיות פואד בן אליעזר אמור לקדם את הרפורמה בחברת החשמל, הוא היה עסוק במקביל בסידורי עבודה לפעילים פוליטים. פואד עצמו, או אנשי לשכתו, פנו ב-2005 וב-2006 לפחות מאה פעם לחברת החשמל בבקשה לסדר ג'ובים, העלאות שכר, שינויי דרגה ושאר הטבות לחברים טובים של פואד - בעיקר חברי מרכז מפלגת העבודה או מקורבים שלהם.
הנה, למשל, סיפורו של העובד ז', שהתחיל לעבוד באפריל 2005 בחברת החשמל. למזלו הטוב של ז', הוא גם חבר מרכז מפלגת העבודה ויו"ר של אחד הסניפים שלה. בטופס הקבלה לעבודה כתב מנהל מחלקת כוח האדם של חברת החשמל כי המועמד הוא "מקורב לשר התשתיות".
או העובד ח', גם הוא חבר מרכז מפלגת העבודה, שבעברו היה גם עוזר של השר וסגן ראש עיר, שהתחיל לעבוד בחברת החשמל בספטמבר 2005. על קורות החיים שלו כתב מנהל אגף לוגיסטיקה ונכסים בחברת החשמל: "בקשה של שרנו, ראה אם יש באפשרותך לסייע. אולי בהסכם/חוזה מיוחד לתקופה מסוימת".
פואד הוא מלך השטח, מלך הפריימריז, מלך הוועדים הגדולים, מלך קבלני הקולות של הפוליטיקה הישראלית כבר שנים ארוכות - וזאת הסיבה לכך שהכיסא שלו סביב שולחן הממשלה מובטח. האידיאולוגיה של פואד אינה שמאל או ימין אלא פואדליזם: שימוש בכוח ובמשאבי הציבור כדי להבטיח את שימור הכוח.
איזה מין שר תמ"ת יהיה פואד? האם הרשות לסחר הוגן שהוא הקים השבוע ותחל לפעול בימים הקרובים תצא למלחמה בכל המונופולים, הקרטלים והאוליגופולים הישראליים שחומסים את הצרכנים - בנקים, חברות תקשורת, ביטוח או יבואני רכב? כנראה שלא. סביר יותר להניח שיהיה זה פואד שיכריז כל הזמן על הצורך לפזר כספי ציבור ולחלק הטבות לסקטורים מסוימים. רבים למען מעטים. רבים למען המקורבים.
הפואדליזם ולידו האוליגרכיה הם הדרך העיקרית שבה מתנהל המשק הישראלי. שני מוקדי כוח אדירים מנווטים את הכלכלה: קבוצות הלחץ החזקות בסקטור הציבורי מחד גיסא ואוליגרכיית אילי ההון הגדולים מאידך גיסא. ראשי ממשלות מתחלפים, מפלגות עולות ויורדות במנדטים שלהן, אבל 20 המשפחות הגדולות ו-50 הוועדים החזקים נותרים במקומם. שרים באים והולכים, מי שמנסה לבצע רפורמות ושינויים נטחן על ידי המציאות - ומי שמוצא דרך להתיישר עם האינטרסים של קבוצות הכוח, זוכה לחזור ולאכול מהבורקסים של שולחן הממשלה.
"הדימרים"
בשבוע הבא ימלאו חמש שנים להופעתה של חברת הבנייה י.ח דמרי בשוק ההון הישראלי. חמש שנים הן פרספקטיווה טובה מספיק כדי לקבוע איך חברה מתנהלת, חמש שנים הן פרספקטיווה ארוכה מספיק שיש בה גאות ושפל, חמש שנים הן מועד טוב לאכול בו את הכובע ולהתנצל.
ב-23 במאי לפני חמש שנים פירסמנו כאן טור שניתח את שוק ההנפקות הישראלי שהתחיל בדיוק אז לרתוח. עשרות הנפקות של חברות, חלק גדול מהן לא ראויות, החלו להופיע בשערי הבורסה בתל אביב. דמרי היתה אחת מהן.
הניסיון הבורסאי עם חברות משפחתיות של קבלנים קטנים ובינוניים הוא די גרוע. החברות האלה יוצאות לבורסה, אבל נשארות חברות פרטיות בתרבות הארגונית שלהן: לאורך זמן, הציבור רק מממן בכסף שהוא מזרים לרכישת אג"ח ומניות את המשכורות של ראש המשפחה, בניו, גיסיו, בנותיו ומקורביהם.
בטור שפירסמנו כאן לפני חמש שנים לא נמתחה ביקורת ספציפית על התוצאות של דמרי או על הניהול שלה. אבל חיברנו אותה לסטריאוטיפ הרגיל של חברות מסוגה שהנפיקו אז.
לפני שבועיים, במבול הדו"חות הכספיים, פורסמו גם הדו"חות של דמרי. מטבע הדברים, הם לא זכו להתייחסות בעיתונות הכלכלית. את תשומת הלב תופסים כמובן טייקוני הנדל"ן הענקיים שהציגו הפסדי עתק.
גם דמרי עשה את סאת הטעויות שלו, בהשקעות במזרח אירופה. אבל השורה התחתונה בדו"ח שלו היא רווח נקי של 53 מיליון שקל ממכירת דירות במקומות פחות מלהיבים ממיאמי, מנהטן, מוסקווה או ריגה. דמרי עשה את רווחיו מבנייה במקומות כמו באר שבע, אשדוד, מודיעין, נתניה וגן יבנה - והפעילות הזאת איפשרה לו לסיים את 2008 בתזרים מפעולות של 133 מיליון שקל.
מאז שדמרי הנפיק לא היתה לו אף שנת הפסד, ותוך חמש שנים הוא הכפיל את הונה העצמי של החברה - והכל מרווחים תפעוליים.
בטור שפירסמנו כאן לפני חמש שנים השתמשנו בביטוי "הדימרים" - חברות קטנות שמנפיקות בבורסה כשהיא רותחת, והמוסדיים קונים הכל. עכשיו אנחנו מבקשים לתקן את פירוש הביטוי ולכתוב שוב "דימרים", כאשר הפעם הכוונה היא לחברות עם מנהלים שממוקדים בעסק שלהם, לא לוקחים סיכונים מיותרים ולא רוצים להיות גדולים מהחיים.
דמרי עבר בהצלחה את המבחן של בועות הנדל"ן והאשראי והתפוצצותן, אך צפויים לו אתגרים לא פשוטים בשוק הנדל"ן וחמש שנים הן פרק זמן קצר מכדי לקבוע שהוא הצליח בפרק הבורסאי שלו; אם יצליח לעבור עוד חמש שנים של רווחיות ולהכפיל את ההון העצמי של החברה, אנו מתחייבים להגדיר מחדש את הביטוי "דימרים".
פואדליות
גיא רולניק
23.4.2009 / 14:02