אמריקני זיישן

בערך עכשיו, בשנה השנייה שלנו במנהטן, אנחנו מתחילים לחוש את משמעות המעבר לניו יורק עם משפחה. מתחילה לזרוח לה ההבנה עד כמה החיים כאן שונים - לטוב ולרע - מבישראל, וכמה עמוקה ההשפעה על אורחות החיים וצורת המחשבה שלנו. קחו לדוגמה את בת זוגי, שהאלים הטובים חננו אותה (ואותי בתורי) ב...חזה מושלם. לו היינו מתגוררים בפאריס, בלונדון או במילאנו, אין ספק שהתרבות האירופית הייתה מעניקה לה אישור ופידבק חיובי על DNA מושלם גם לאחר שתי ילדות מדהימות.



אבל לא בארה"ב. כאן השיחה היא על גודל ולא על איכות. אתם יודעים, כמו מרבצי הצ'יפס במקדונלד'ס או הכרכרות העצומות הקרויות כאן מכוניות. בהשפעת התרבות הזו הגיעה הנ"ל באופן עצמוני למסקנה שהחזה שלה קטן - ומכאן הדרך לדיון על הסיליקון רצופה סמ"קים. ולא שיש לי חלילה איזו בעיה מיוחדת עם סיליקון כתפישת עולם או כאמירה פוסט פמיניסטית או פרה אקסהיביסיוניסטית: חזיתי כבר בכמה אקזמפלרים שאכן שיפרו את הניראות ואת הגישה של נושאות סמ"קים - פשוט במקרה דנן העניין מיותר לחלוטין. אז לסיכום פרק א' בהתערותינו כאן, בת זוגי בעניין של הסבה מנטלית חלקית לאנה ניקול סמית'.

בפרק הבא נפגוש (איך לא) את בתנו הבכורה בת השלוש ועודף. כשהגענו אתה לארה"ב לפני יותר משנה היא מילמלה ורסיה מקסימה במיוחד של עברית (ואני אובייקטיווי לחלוטין כמובן), וזאת על אף שאיכשהו, בדרכים עקלקלות ולחלוטין לא מובנות, הצטרף לו סוג של מבטא פרסי לדיבורה. מכיוון שהיא אכן נוטה להתנהג לפרקים כמו אייטולה צעירה - אולי יש בזה היגיון. לפני כחצי שנה התחילה זרש ג'וניור ללכת כאן לגן, פרה סקול בלשון המקומיים, וכיום היא דוברת אנגלית במבטא אמריקאי שכמותו לעולם לא אוכל להפיק מכנית מלועי.



עד כאן הכל משובח, אך כדאי גם לזכור שבתהליך מקביל לאנגלית שהיא רוכשת היא מאבדת חלקים נרחבים מהיכולת ובעיקר מהרצון שלה להתבטא בעברית. באחרונה החמיר המצב עד כדי כך שהיא מתעקשת לקרוא לי "דדי" במקום אבא. ואני תמיד חשבתי ש"דדי" הוא שם תחליפי לאחד שנענש על ידי הוריו בשם עודד, ו"ממי" הוא שם התואר לפרחה מצויה.



על אחותה הצעירה, הגמדה בת שמונת החודשים, בכלל אין טעם להרחיב את הדיבור: יש לנו כאן הרבה חברים ישראלים עם צאצאים שנולדו כאן ומאוד מזכירים לי את הרב לוניגר או את גולדה כשהם מתנקמים ביסודיות בשפה העברית. זאת הקטנה צומחת לה פרא עם הנני שלה, ולאור כמויות הדורה שהיא צורכת אין לי ספק שהיא תדע ספרדית שוטפת לפני שאי פעם נגיע לעברית. בקיצור, אליעזר בן יהודה הבא כנראה לא יצמח באפר ווסט סייד.



לכבוד הפסח והאיסטר נסענו זה מכבר למפלי הניאגרה. עניין פעוט של 400 מייל לכל כיוון. נשענתי על הדוושה ב-80 מייל לשעה והקשבנו לתחזיות מזג האוויר שציינו באושר שיהיה בהיר ושמשי, רק קור כלבים כמו שאר החורף המזעזע שעדיין מתרחש כאן השנה, עם טמפרטורות בפורטיז'. לא, לא רמי פורטיז', אלא ייאוש באזור של 40 מעלות פרנהייט. והם עוד מעזים לקרוא לזה אביב. אגב, היה גדול בניאגרה, די הרבה מים מוקפים בעיר שנראית כמו אילת ומעלה באוב ניאגרות מסוג אחר.



רק במהלך הנסיעה האינסופית הזו (עם דורה מאחורה ב-DVD כפסקול) ובעצירות התדלוק המרובות שמתי לב שאנחנו צורכים כבר את המידות והמשקלות המקומיים באופן טבעי לחלוטין. היה כמעט מוזר לעבור את הגבול לקנדה ולקרוא שוב שלטים בקילומטרים ולא במיילים. אבל כל זה לא ממש משנה: אלה בסך הכל מדדים שונים. מה שמחריד הוא שעברנו ללא משים את הגבול הדק ונהפכנו בעצירות התדלוק (של הנוסעים, לא של המכונית) לבולמיים במיטב המסורת המקומית. כשאתם עוזבים את ניו יורק ויוצאים לשטחים הכבושים (כמעט כל מה שמשתרע בין הערים הגדולות במזרח ובמערב ארה"ב) אתם פוגשים את בני הבקר המקומיים. משקל תלת ספרתי (בק"ג) ו-50% שומן ממשקל הגוף הם כרטיס הכניסה למועדון, שבו תפגשו נשים, ילדים, וגם הרבה מאוד גברים שלא זקוקים לסיליקון בחזה. עדרי עדרים של התופעה הזו רועים באזורי התיירות ובייחוד בתחנות ההאבסה שבצדי הכבישים המהירים.



והמקום בהחלט בנוי במיוחד עבור מיטיבי לסת: אתה נכנס, מזמין משהו קטן לאכול, ולפני שאתה מבין מה קרה אתה צריך שתי ידיים ועזרה מחבר חזק כדי לסחוב את השלל לשולחן. כמו בקיבוץ, החבר'ה האלה צמחו על אתוס הילד טוב משאיר צלחת ריקה, ואף שיכללו אותו לכדי ילד טוב משאיר עיר קטנה ריקה. למרבה הזוועה, ואולי בשל רצון לשייכות, מצאתי את עצמי כבר כמה פעמים בולס עד תומם את מגשי המזון המחריד שמגישים במקומות האלה וזוכה למבטי הערכה גלויים מכמה פילונים בשולחנות סמוכים. משקל תלת ספרתי? זה לא בשמים.



אומרים שמיליון ישראלים גרים בארה"ב. אין ספק שזה מרגיש כאילו כל אותם מיליון, ועוד לפחות מיליון תיירים ומבקרים נוספים מישראל, נמצאים בכל רגע נתון במנהטן. כפי שאתם מבינים בעיקר מהקריאה בין השורות, לנו ולישראלים בכלל לא ממש קשה להתערות ולהסתגל לחיים בניו יורק. העיר מדהימה ויש כאן (כמעט) הכל. נכון שמתגעגעים מאוד למשפחה ולישראל, ואני עדיין לא מצליח להבין למה לעזאזל אין כאן חומוס טוב, אבל היי, איט שור אז הל ביטס אוגנדה.