>> לפני כשנה החליט יאיר טנא, 42, לעשות צעד אמיץ: לאחר 12 שנות עבודה בבזק, כאחראי ניהול תיקי השקעות בחטיבת הכספים, הוא החליט לעזוב את העבודה הנוחה ולעקור עם משפחתו מירושלים ליישוב משגב שבצפון. במקביל גם מצא מקום עבודה חדש ככלכלן הראשי של חברת מטליקון-פלסאל, שבבעלות סטף ורטהיימר, תפקיד שהיה עבורו עליית מדרגה. היה עליו להקים את חטיבת הכספים בחברה המתפתחת והוא ניגש למלאכה מלא מוטיווציה.
בנוסף לכל הדברים הטובים האלה, הוא ואשתו נכנסו להריון בפעם השלישית והוא היה מאושר. אבל מה שנראה כמהלך מבטיח קיבל בתוך חודשים מספר תפנית לא צפויה. שחיקת הדולר ועליית מחירי הנפט והפלדות גרמו לעצירה בצמיחת המפעל. בחברה הוחלט להקפיא פעילות, לצמצם תקנים ולוותר על שירותיו של טנא. מדצמבר 2008 טנא הוא אבא במשרה מלאה ועובד בלחפש עבודה.
הבית החדש של המשפחה במשגב עוד לא גמור, לפני חודשים אחדים נולדה בתו השלישית וכעת טנא נאלץ לחשב מחדש את צעדיו. "מצמצמים הוצאות, נעזרים בהורים ואיכשהו מעבירים את התקופה. ככל שעובר הזמן זה נהיה יותר בעייתי. ההתחייבויות מתחילות להעיק וקשה לעשות התחייבויות לעתיד. אז לא אוכלים בחוץ, הפסקנו מינויים לעיתונים, קונים פחות בסופר ולא יוצאים לחופשות. משתדלים שהילדים ירגישו כמה שפחות ולא משנים להם את השגרה. אני מנסה להיות יצירתי, מלמד שיעורים פרטיים ובעיקר מקווה למצוא עבודה".
טנא רואה את חבריו בשוק ההון המחפשים עבודה יחד איתו ומתנחם בכך, אבל רק חלקית: "זה עוזר קצת להתמודד עם התסכול, אבל צריך למצוא עבודה כדי לפתור את הבעיה. זו לא נחמה גדולה".
כמו טנא, נפלטו בחודשים האחרונים אלפי מנהלים לשוק העבודה שמצוי במשבר. אחרי שנים של התקדמות מקצועית הם נאלצו להתמודד עם מציאות לא פשוטה, שבה התארים האקדמיים, הניסיון הרב שצברו, הידע המקצועי, האמביציה והמוכנות להתמסר לעבודה מתגלים כלא יעילים - השוק מוצף בעוד מובטלים הנלחמים על כל משרה.
מאז יולי 2008 ועד פברואר השנה פוטרו יותר מ-6,800 מנהלים - עלייה של כ-50% במנהלים המפוטרים לעומת התקופה המקבילה אשתקד, כך לפי נתוני שירות התעסוקה. במקביל חלה ירידה של כ-20% בביקוש למנהלים ברבעון הראשון של 2009 וירידה של כ-30% בביקוש במהלך כל 2008, כך על פי חברת ההשמה מנפאוואר.
הפריחה הכלכלית שקדמה למשבר גרמה להרבה חברות להרחיב את השדרות הניהוליות, דבר שגורם לפיטורין מוגברים של מנהלים, לעיתים ללא קשר לביצועיהם.
"מנהלים בתחומים כמו שוק ההון, היי-טק ומשאבי האנוש וההדרכה נמצאים בבעיה קשה", אומר דרור קעטבי, צייד ראשים ומנכ"ל חברת קישורים. "חברות רבות מעדיפות לקדם אנשים מתוך הארגון ובאופן כללי יש מעט מאוד משרות והרבה מועמדים פוטנציאליים". המשמעות היא שהשמה של מנהל נמשכת בימים אלה במקרה הטוב כמה חודשים ובמקרים אחרים חצי שנה ויותר.
תגידי: מקוצצת
"ככל שהתפקיד בכיר יותר, תחושת הריקנות גדולה יותר", אומרת רותי (שם בדוי) לשעבר מנהלת בחברת היי-טק. "הייתי רגילה לעבוד בכל שעה פנויה ועכשיו תקעו אותי בבית עם החיתולים והכביסה. עצם הפיטורים הם פגיעה בכבוד העצמי וסוג של השפלה. בהתחלה אמרו לי אל תגידי מפוטרת - תגידי מקוצצת, כי פיטורים זה גם כישלון אישי למרות שהם לא קשורים לטיב העבודה שעשית".
איילה חביב-ברש, 38, אם לשלושה ילדים מרעננה פוטרה בדצמבר 2008. היא כיהנה כמנהלת בכירה ואחראית על תהליכי ניהול פרויקטים חוצי ארגון בחטיבת הסלולר בחברת ההיי-טק מרוול טכנולוגיות. היא פוטרה במסגרת קיצוצים יחד עם עוד 90 מעובדי החברה. כיום, ארבעה חודשים אחרי שפוטרה היא כבר כמעט נואשה מלמצוא עבודה חדשה. באחרונה השלימה תוכנית עסקית ואם שום דבר לא ישתנה תשיק בקרוב עסק בתחום הייעוץ. "לא הפסקתי לחפש עבודה ואני עם יד על הדופק. אם יוצע לי תפקיד מאתגר ומעניין אפילו בשכר מופחת אשמח לקבל אותו. אך עם זאת החלטתי לעשות מעשה".
מנהל מובטל נוסף ששוקל צעדים דומים הוא אסף נחום, 47, שכבר לפני כחצי שנה החל לחפש לעצמו משרה חדשה. הוא אומנם היה שבע רצון מתפקידו כראש תחום ומנהל של צוות מהנדסי מערכת בקומברס, אבל בעקבות עצה ידידותית שקיבל מחבר ותיק, שמילא תפקיד בכיר בחברה, הבין שכיסאו בסכנה.
תחילה ניסה למצוא את מקומו במחלקות אחרות של החברה. אחרי שש שנות עבודה בקומברס הוא הרגיש מספיק בנוח לגשת ישירות למנהלי הפיתוח ולהציע את עצמו. אבל התגובות שקיבל היו זהות. מעבר לסימפטיה לא קיבל אף תשובה חיובית. הנוסח השגור היה שצפויה בעיה בעתיד הקרוב ולכן אין גיוסים חדשים. לפני כחודשיים וחצי, במסגרת גל פיטורים של כ-40 עובדים, מצא נחום את עצמו מצטרף לסטטיסטיקת המובטלים.
לזרוק קריירה שלמה לפח
כמו הרבה מפוטרים, גם חביב-ברש, נחום וטנא ידעו שזה עומד לקרות עוד לפני השיחה הרשמית: חביב-ברש נהגה לאכול צהריים עם מי שהיה אחראי על רשימות המפוטרים בחברה ושמה לב יום אחד שהוא מתקשה להסתכל לה בעיניים; טנא, הכלכלן שבחבורה, היה בעצמו אחראי על הדו"חות והמאזנים וראה לאן מועדות פני החברה ונחום קיבל טיפ מחבר.
איש מהם לא חשב להמתין, לנצל את הפיטורים כדי לקחת פסק זמן לחופשה או ללימודים. כולם יצאו למרדף אחר המשרה הבאה חדורי רוח קרב, כשכל האמצעים כשרים: שימוש בקשרים חדשים וישנים, אתרי חיפוש באינטרנט, חברות השמה, רשתות חברתיות ומה לא.
"בחודשים הראשונים לא היה עם מי לדבר. השוק היה קפוא", אומר טנא. "כיום יש משרות, אבל מעט מאוד. אתה רואה משרות שפורסמו יורדות מהלוח ואז עולות שוב, אבל בעיקר אתה שולח קורות חיים ולא מקבל תשובה. הייתי בכמה ראיונות בודדים אבל הם לא הבשילו למשהו קונקרטי".
גם רותי התקשתה להגיע לשלב הראיון. לדבריה, לא אחת גם המפגש פנים אל פנים מול נציג החברה כרוך במפח נפש: "פתאום אתה נתקל בחברות ביחס לא יפה, מזלזל, שלא הורגלת אליו בעבר. באחת הפעמים הציעו לי תפקיד שביצעתי כבר לפני עשר שנים. אין לי בעיה להתפשר - אבל פה ביקשו ממני לזרוק קריירה שלמה לפח. הערוץ היעיל ביותר וכמעט היחיד מבחינתי הוא חברים ונטוורקינג, אבל גם זה מוגבל. מה זה עוזר שיש לי חברים שעובדים בקומברס או באמדוקס, אם גם שם לא מגייסים".
"יש כל כך הרבה מפוטרים ויש להם היצע כל כך גדול שהמועמד נדרש לעמוד ב-100% דרישות המשרה שלא כבעבר", אומרת חביב-ברש, "לפעמים אני רואה תיאור של תפקיד וחושבת שהוא תפור למידותי, אני שולחת קורות חיים - וכלום לא קורה".
באחרונה השתתף נחום במכרז למשרה ציבורית. כשהגיע ליום המיון מצא את עצמו מוקף בעשרות מתמודדים. "משיחות בזמן ההמתנה אתה מגלה שכולם כמוך, כל אחד ספץ' בתחומו, על פניו כולם מעולים אבל רק אחד או שניים יזכו במשרה. זו סיטואציה מאוד מוזרה. מצד אחד יש שותפות גורל ומצד שני זו תחרות אכזרית והסטטיסטיקה משחקת לרעתך".
נחום, ששימש בתפקידים ניהוליים בשש השנים האחרונות מוכן להתפשר גם על תפקידים זוטרים אך נתקל בהתנגדות מצד המעסיקים: "בשורה התחתונה אני לא מתעקש על משרה ניהולית - יותר חשוב לי לעבוד. אבל מעסיקים נרתעים ואני יכול להבין: חוסר ההתאמה בין התפקיד לכישורים, ותק או ניסיון מעלה חשש לעזיבה מוקדמת של העובד או חוסר שביעות רצון".
לבקש ממני לעבוד כמוקדן זה מגוחך
המנהלים יודעים שלציבור הרחב קל יותר להפגין אמפתיה למפוטרים מהעשירונים הנמוכים. "אין ספק שהמצב של פועל במפעל שפוטר לעומת מנהל בהיי-טק באותה סיטואציה קשה יותר", אומרת חביב-ברש, "אבל אסור לשכוח שגם נקודת ההתחלה לא היתה זהה. כשאתה מרוויח יותר אתה גם חי ברמת חיים בהתאם, לוקח משכנתא יותר גדולה". מצד שני היא אומרת: "אם יציעו לי את תפקיד חיי, אפילו בשכר מופחת, אחשוב על זה ברצינות".
"אני לא פוסל כל עבודה, בטח לא בגלל שכר", אומר טנא, "אבל כשמדברים על כך שמנהלים לא מוכנים לעבוד כמוקדנים בחברות סלולר זה נראה לי מגוחך. עבודה זה לא רק משכורת זה גם עניין וסיפוק. אחרי 14 שנות קריירה לא ריאלי ולא הוגן לבקש ממנהל לעבור למשרת סטודנט ולזרוק הכל".
לחביב-ברש חשוב להבהיר שהמפוטרים לא מקבלים מצנחי זהב מפוארים: "כשעזבתי נתנו לי פיצוי הוגן - חודש וחצי התראה מראש, רכב, פלאפון וארבע פגישות ייעוץ במכון להכוונה מקצועית. מזה ועד חבילת פרישה מפוארת המרחק גדול. אז עוברים לכלכלת בית מחושבת. מצמצמים איפה שאפשר".
רותי אומרת שלמרות הסימפטיה שהיא מקבלת מבני משפחה היא מוצאת את עצמה לא אחת נמנעת ממפגשים חברתיים. "המשרה היא גם המעמד והזהות שלך כאדם. לא נעים לי לשבת בחברה ולדבר על החוויות שלי כמובטלת. אין לי עניין ברחמים ואני מעדיפה להישאר בבית ולא לפגוש במבטים המתנשאים".
נחום מקבל הרבה תמיכה מורלית מסביבתו הקרובה, דבר שעוזר לו להיות אופטימי. מעבר לכך, השבוע ילדה אשתו את בתם הרביעית אחרי שלושה בנים, ואפילו היותו מובטל לא מצליח להעיב על שמחתו. במקום זה הוא מציע מבט מפוקח: "אני יודע שאני אדם ראוי, שיכול לעבוד ולתרום יותר. בינתיים אני מקווה שהשוק יתאושש בקרוב ומסרב להתייאש. אין מצב".
אלפי מנהלים נלחמים על כל כיסא
מאת עידו סולומון
24.4.2009 / 7:09