הכל בסדר, חוץ מהמחיר

>> הבשורה הגדולה ביותר בתוכנית הבלימה של האוצר, זאת שהחליפה את תוכנית ההאצה הקודמת, היא במאמץ הכבד שמושקע בהרחבת האשראי. יותר מ-22 מיליארד שקל מפנה האוצר לעידוד האשראי במשק - במסגרת של ערבויות לגיוס הון בידי הבנקים (12 מיליארד שקל), ערבויות לביטוח ליצואנים (6 מיליארד שקל), ערבויות לגיוס הון לחברות היי-טק (2 מיליארד שקל) וגם הכפלה של הקרן למתן אשראי לעסקים בינוניים.

הבשורה כאן משולשת: גם בהיקף הגדול של ערבויות לעידוד האשראי, גם בעובדה שמדובר בערבויות בלבד ולא בהעמדת כספי תקציב (כפי שהיה בתוכנית קרנות המנוף) וגם בהיעדרו של שוק האג"ח מהתוכנית. 22 מיליארד השקלים בערבויות מופנים לאפיקים שונים, אבל לא לסיוע לחברות שהסתבכו בחובות בשוק האג"ח. תוכנית קרנות המנוף ותוכנית הערבויות של גושן - שתיהן יורדות בפועל מעל הפרק, לאחר שהאוצר החליט כי שוק האג"ח מסתדר יפה מאוד לבד.



בכך מוסרת סופית עננת האי ודאות בנוגע למדיניות שעומדת המדינה לנקוט בשוק האג"ח (אם תעזור לטייקונים או לאו), מה שעשוי גם להוריד סוף-סוף את המשקיעים בשוק האג"ח מהגדר ולשלוח אותם לשוב ולבצע את המוטל עליהם: להשקיע באשראי חוץ-בנקאי, וזאת על חשבון כספם שלהם, ולא על חשבון עזרה של המדינה.



גדולתה של בשורת הערבויות לעידוד אשראי למשק היא גם בוודאות שלה. במסגרת הסעיפים הרבים בתוכנית הבלימה יש בעצם רק שני פרקים ברורים ומוחלטים, לרבות ההיקף הכספי העולה מהם: פרק ערבויות האשראי ופרק הפחתות המסים. הפרקים האחרים בתוכנית מגוונים וחשובים, אבל כולם על תנאי - ותלויים בתקציב שיישאר כדי לממש אותם.



בידי האוצר רשימה ארוכה של השקעות בתשתיות שהיה שמח לבצע - בתחומי התחבורה, התיירות, המים ואחרים. מה מכל אלה ייצא לפועל? זה תלוי באופן הדוק בשאלה כמה יצליח האוצר לקצץ בסעיפים אחרים בתקציב כדי לפנות מקורות להגדלת ההשקעות במשק.



זוהי גם נקודת התורפה של התוכנית שהציג אתמול האוצר: הכל יש בה, חוץ משאלת המחיר. התוכנית מלאה ב"סוכריות", במובן של תוכניות השקעה מפורטות וחשובות: הרחבת תוכנית מס ההכנסה השלילי ותוכנית ויסקונסין לכל רחבי ישראל, קרן סיוע למפעלים במצוקה בפריפריה, מתן הטבות מס לישראלים חוזרים, הגדלת היצע מעונות היום המסובסדים לילדי נשים עובדות, הגדלת תקציב המדען הראשי בעוד מאות מיליוני שקלים; אבל אין בה כלל אמצעים שבעזרתם ימומנו הסוכריות.



כידוע, מצבה של ישראל דחוק גם ככה - עם גירעון מוערך של 42 מיליארד שקל בתקציב 2009 - וממילא תיאלץ ישראל לבצע קיצוץ דרמטי בתקציבה. יהיה קשה מאוד לבצע את הקיצוץ הזה, וקשה שבעתיים להגדיל את הקיצוץ כדי לממן הגדלה נחוצה בהשקעות בתשתיות.



מהבחינה הזאת, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקח על עצמו משימה שאפתנית במיוחד: הוא אמור לרבע את המעגל, עם קיצוץ מסיווי בתקציב ובה בשעה הגדלת ההשקעות בתשתיות ובהון אנושי והפחתת מסים. האם המשימה הזאת אפשרית? זהו מבחנה של התוכנית הכלכלית החדשה.