עושר ריק מתוכן

>> מאז ומתמיד עבדתי מול לקוחות עשירים מאוד, כאלה שמחזיקים צי של מכוניות, גנן שמסדר את הגינה כאילו היתה מגרש גולף, נהג שמסיע את הילדים לבית הספר, מבשלת ומנקה. עולם מדהים יש לעשירים האלה.

את הווילה בארסוף אהבתי מאוד - בגלל הקרבה לים, בגלל הריח של העושר שמקבל אותך כבר בשביל, ובגלל התוצאה הסופית, שהיתה מופקדת בידי. לאנה, בעלת הבית (הפרטים האמיתיים טושטשו), התחברתי מיד. היתה בינינו כימיה נהדרת. שתינו בנות מזל שור, שתינו ממוקדות מטרה ועקשניות. אנה, עשירה ביופי ובאופי, היתה לקראת סיום לימודי פסיכולוגיה. עבדנו סביב השעון, בצהריים היינו אוכלות סביב השולחן עם הגנן, המבשלת, המנקה והנהג. הערצתי אותה על כך שלמרות עושרה, היא מדברת עם עובדיה בגובה העיניים.



את סשה, בעלה, בקושי ראיתי. הוא היה מגיח לפרקי זמן קצרים, משאיר כסף ונעלם. כשהיה חוזר אחרי כמה שבועות, אנשי הבית היו נעמדים דום כאילו הצדיעו לו. הוא היה איש מיוחד, איש העולם הגדול. כריזמטי, נאה, בעל עוצמה. תמיד רציתי גבר כזה, שאפשר להישען עליו. לא כלכלית (ולא שהייתי מתנגדת לכך), אבל גבר שאפשר להעביר אליו את המושכות, אחד שאפשר לסמוך עליו, אסרטיווי, שרירי, שהזרועות שלו מקרינות את הכוח הפיזי שלו. כזה שיחליט בשבילי לפעמים, שיהיה יותר חזק ממני.



באחת השיחות שלנו לקראת סיום העבודה ראיתי בעיניה של אנה סערה. בקול שבור סיפרה לי, שהיא חייבת להרים את עצמה, חייבת חיים משלה. היא רוצה לפתוח קליניקה. חיבקתי אותה ואיחלתי לה בהצלחה, באמונה שהיא תגיע לזה.



הפרויקט נגמר. לבית הוזמנו כל המי ומי, מכוניות יוקרה שחורות זרמו לארסוף ומתוכן פסעו נשים שלא היו מביישות את טקס פרסי האוסקר. הבוטוקס וניתוחי החזה מחוללים פלאים בנשים האלה, חשבתי לעצמי. הסתובבתי בין האורחים ובין לגימות הוויסקי, ניסיתי למצוא שפה משותפת. הזמרים עולים לבמה בסדר מופתי, הכנר מתחיל לנגן משהו לא ברור והאורחים מסתובבים בין כותלי הבית, ומחמיאים ליופיו.



סשה נכנס, לחץ את ידם של האורחים, קרא בשמי, נשק על לחיי, הכיר לי את חבריו ואמר לי: "את רואה, אצלנו אין בעיה של כסף". המשכתי להסתובב בין האורחים, מרגישה כמו טווס שכל נוצותיו פרושות לאור תוצאות עבודתי. אבל ידעתי שבעוד כמה שעות הכל ייגמר, ואחזור לביתי, בתחושת ריקנות, שלא צריכים אותי יותר כאן בבית הזה. לא בטוח שמישהו יזכור כמה רבתי עם הרצף, ואיך צעקתי על הטייח. הציפה אותי תחושה שהשתמשו בי וזהו.



הוויסקי כבר התחיל להשפיע עלי, ולפתע שמעתי דיבורים: "כשלקחתי אותך לא היה לך כלום, לקחתי אותך מבית הורייך עם תחתונים בלבד...". הסתובבתי אחורה וראיתי את סשה מדבר אל אנה, שעמדה לצד חברותיה. לבי החל להלום בחוזקה, הבנתי שאני חייבת לעזוב. התחמקתי מהווילה, מבלי שאנה תשים לב. בעודי פוסעת לעבר המכונית, כמעט מועדת, אולי בגלל נעלי העקב, אולי בגלל שהוויסקי נתן את אותותיו.



דמעות עמדו בעיני. לא יודעת על מה דמעתי: על העבודה שהסתיימה? על סשה, שעד אז חשבתי שאני רוצה גבר כמוהו? על מר לבה של אנה? על העושר שריק מתוכן? נכנסתי לרכב, הורדתי את העקבים, ונסעתי קדימה, קדימה, מבלי להסתכל לאחור. חיכיתי להגיע לעולם הגדול שלי. ההצגה חייבת להימשך.



הכותבת הינה אדריכלית ומעצבת פנים