פסק דין חורג על שימוש חורג

>> פעם אחת ואחרונה אתן דרור לרוח היצירתית המפעמת בתוכי - כך, ככל הנראה, אמר לעצמו שופט בית משפט השלום ברחובות, הרן פינשטיין, כאשר כתב את פסק הדין בעניינם של חקלאי מושב חגור. החקלאים, קובע השופט פינשטיין, עשו שימוש חורג בלתי חקלאי בקרקע שבחזקתם - קרקע שניתנה למושב על ידי מינהל מקרקעי ישראל. המינהל ביקש לפנותם לנוכח הפרה. זכותו, קובע פינשטיין, ואולם המציאות קשה: מדובר באנשים זקנים וחולים שאינם יכולים להתפרנס מחקלאות ועל כן איפשרו בנייה על הקרקע והשכרת המבנים כדי להתקיים מדמי השכירות. עיני היושבים באולם המשפט דמעו והשופט פינשטיין החליט - בפסק הדין האחרון שלו על כס השיפוט - לעשות צדק, ולא רק משפט.

פסק דינו של פינשטיין נע בין לטינית, מובאות מטשרניחובסקי ואפילו ציטוט מראיון עיתונאי עם ראש המינהל ירון ביבי, ששימש אסמכתא למדיניות המינהל.



פינשטיין בחר בפתרון יצירתי: פסק הדין ייכנס לתוקף רק בחלוף 60 יום ממועד "הזיבולא בתרייתא (120)" של הנתבעים, כלומר יחול כלפי יורשיהם. למרות ריבוי הציטוטים והאסמכתאות בפסק הדין, דווקא לפתרון זה אין השופט מביא כל תקדים.



מרוב יצירתיות ולשון מתחכמת, מותיר פסק הדין תמיהות גדולות. למשל, האם רשאים החקלאים להעביר את החזקה בנכס בזמן שנותר להם? לכאורה כן, אך ספק אם המינהל יסכים לכך. האם פסק הדין יחול כלפי היורשים רק בחלוף שנת ה-120 של החקלאים או שמא יחול 60 יום לאחר שהלכו לעולמם? מרוב פלפול קשה להבין.



הנה סיטואציה: אדם עשיר מוסר חליפה לתיקון אצל חייט דל זקן וחולה. החייט נוטל את החליפה ולובש אותה. העשיר תובע מהחייט להשיב לו את החליפה. הפתרון, לגרסת השופט פיינשטיין, צריך להיות: כיוון שלעשיר ממילא יש מה ללבוש, תוחזר החליפה רק לאחר השימוש.



במידה רבה, מסיג השופט פינשטיין את זכות הקניין מפני הזכות לקיום בכבוד. השופט פינשטיין לא אשם. המצוקה אכן זועקת ואין עונה. מדינה צריכה לדאוג לחקלאיה הקשישים כמו גם לענייה. כישלונה מעיק על מצפונם של השופטים, והתוצאה: פסקי דין מלאי רחמים ומלאי בעיות.