מידע פנים בורסאי במקלחת הצבאית

מאובק ועייף מיום ארוך של אימונים צעדתי כבד רגליים למקלחות השדה בבסיס צאלים. הייתי אז סטודנט צעיר וכתב כלכלי מתחיל. כל מה שרציתי היה לצלול נקי לשק שינה, ולחטוף תנומה של כמה שעות לפני היציאה לחופשה קצרה של 48 שעות. במקלחת פגשתי את ע', אחד החיילים בפלוגה, רואה חשבון במקצועו. מתוך העייפות נולדה שיחה בטלה של שני מילואימניקים שנקרעו מחיי היום יום שלהם לטובת תעסוקה מבצעית בעזה.



אני התלוננתי על הלחץ בלימודים ומבחנים שהחמצתי, והוא קיטר על לחץ בעבודה ועל מה שמצפה לו בסיום שירות המילואים. במשרד חיכתה לו ערימת דו"חות כספיים שהיה צריך לאשר. אחת החברות הגדולות בישראל טופלה על ידו, ובהיסח הדעת הוא סיפר לי שהדו"חות שלה גרועים והיא עומדת לדווח על מעבר מרווח להפסד. "אל תשאל איזה בלאגן", אמר לי.



מיד נדרכתי. לעיתונאים אפשר להגיד הכל, חוץ מ"אל תשאל". בשבילו זה דו"ח כספי לאשר, ובשבילי - סקופ עיתונאי. לא כזה שמפיל ממשלות, אבל בהחלט ידיעה שתעניין משקיעים רבים שמחזיקים במניית החברה. ובעיקר: ידיעה שמדלגת מעל מערכת עסקית משומנת, מתוזמנת ומיוחצנת עד זרא, ומספקת לקורא מידע לפני שהוא עובר בצינורות הרשמיים. השאלה אם אני רשאי להשתמש במידע הזה נותרה עמומה. הוא לא ביקש שתתפרסם, אך גם לא התנגד לכך.



העייפות התפוגגה מיד. ברור היה לי שהידיעה תתפוס מקום בולט בעיתון, וכבר חיכיתי מאוד לצאת הביתה, כדי לשלוח את הידיעה. אלא מה. כעבור יומיים הידיעה פורסמה בעיתון. מניית החברה המפסידה בלטה בירידה חדה, בשעה שרוב המניות שהרכיבו את מדד תל אביב 100 עלו.



המידע שקיבלתי במקלחת בצאלים מוגדר בעגה המשפטית "מידע פנים". משמע: מידע שטרם פורסם ברבים ויכול להשפיע על מחיר המניות של החברה בבורסה. השימוש בו למטרות הפקת רווח אסור על פי החוק ומהווה עבירה פלילית.



זה היה לפני שנים רבות ולא הכרתי אז את החוקים על בוריים, אבל לרגע אחד לא עברה בי המחשבה לעשות בו שימוש זולת פרסומו בעיתון. בל נתיפייף. אני לא משוכנע שעיתונאים הם יותר הגונים או אחראיים מבעלי מקצוע אחרים. רבים היו יכולים לנצל את המידע שנפל לידם להפקת רווח אישי. אבל עבורי, חשיפת המידע ברבים לפני כולם היא הרווח האישי הגדול ביותר שיכולתי לראות אז. בסולם הצרכים של העיתונאי הצורך לדעת, לספר, לחשוף ולהשפיע גובר על כל צורך אחר. יהיו שיקראו לזה צורך "לרוץ לספר לחבר'ה", אבל זו טעות. לחבר'ה רצים לספר על עצמנו, על הישגנו. וכאן? אני בכלל לא הסיפור. אני רק המספר. התועלת שלנו היא לדעת ולספר ראשונים. לייצר את הדיון הציבורי, את סדר היום. מי שאין לו את הצורך הזה או שאיבד אותו, מוטב שיבחר במקצוע אחר.



אחרי יומיים חזרתי לפלוגה וקצת חששתי מהמפגש עם ע'. הוא אמנם לא דרש לא לפרסם את הידיעה, אבל דאגתי שמא הוא ייחשף כמקור. כשנפגשנו, הוא היה קצת מתוח, אבל לא בא בטענות. בתוך תוכי הודיתי לו מאוד. לא הפגנתי את הכרת התודה שלי, מחשש שזה יעורר אצלו תהיות לגבי ההדלפה. לכן הודיתי לו בצורה אחרת. סיפרתי לו ששוחחתי עם מקור נוסף שאישר את הידיעה והיא לא היתה מתפרסמת אלמלא הצלבת המידע. חשתי שהוקל לו. העומס הרגשי הכרוך בהדלפה נחלק עם עוד גורם.



שנות עבודה רבות בעיתונות כלכלית הניבו חשיפות וראיונות מרתקים, כותרות מהדהדות, סיפורי שחיתות על אנשים שנכנסו לכלא, וגם סיפורים צרכניים שבמסגרתן החזירו תאגידים לציבור מיליוני שקלים שנגבו שלא כדין. אז מדוע בחרתי ברגע ההוא במקלחת? זה לא סיפור ענק, זה לא באמת היה "רגע מכונן" או "רגע של הארה" לגבי עתידי במקצוע. אולי כי זה היה רגע שמלמד על נפשו של עיתונאי. על סולם הצרכים שלו. על האינטרקציה בין כתב למקור ועל המקומות המוזרים שבהם נולדים סיפורים עיתונאיים. ככה נראית העבודה שלנו.