בוקר אחר, לפני כמה שבועות, קיבלתי טלפון ממכר ותיק: "קראת מה שכתבתי?" שאל בקול מתריס. אני, שזכרתי שהוא עוסק בעריכת דין, עניתי: "לא ידעתי שנהיית עיתונאי". "לא", הוא עונה, "אני ממשיך לייצג כל מיני רמאים וגנבים, אבל כתבתי מאמר תגובה למאמר שלך". "היכן הוא פורסם?" שאלתי, "מיד לאחר המאמר שלך". "אתה מתכוון לטוק-בק?" "כן, כך קוראים לזה, אבל אתה לא מתאר לעצמך כמה תגובות קיבלתי".
לא עוברים יומיים, ומישהו, בכניסה לכנס כלכלי כלשהו, תופס אותי בשרוולי: "רק רגע" הוא אומר, "אני מנוי ותיק של העיתון ותמיד קורא אותך, פעם מסכים ופעם לא. אבל שתדע, גם אני כותב כמוך". "היכן" אני מעז לשאול: "ב'מכתבים למערכת', פעם אני מעתיק ממך ופעם אתה מעתיק ממני", אמר בשלווה והמשיך בדרכו.
רגע אחד: עיתונאי "הארץ" בוחרים לרגל יום העצמאות רגע מהקריירה העיתונאית שלהם
עידן האינטרנט הפך את כל העולם כולו לעיתונאים, כשההבדל היחיד שנשאר הוא שחלק מקבל על כך שכר וחלק עובד בחינם. הבעיה היא שברגע שהמו"לים יבינו שיש להם צבא ענק שמוכן לעבוד בחינם, הם יפסיקו לשלם לעיתונאים.
ובעצם, הם כבר החלו בתהליך. השכר בתקשורת יורד, ולא רק עקב המשבר הכלכלי. יותר ויותר אנשים מוכנים לעבוד תמורת צרור נקוב, בתקווה שיום אחד יזכו בתהילה. אולי פוליטיקאי אחד יושפע מדבריהם, אולי יתקנו איזה עוול, ואולי אף ישנו כללי בראשית. לפעמים זה אפילו קורה.
הפעם זה קרה בשעת ערב מוקדמת, ביום חורף גשום של ינואר 1987, כאשר הטלפון צילצל ועל הקו היה איש עסקים ידוע: "יש לי משהו בשבילך, בוא ניפגש בקפה אוסלו בעוד חצי שעה".
קפה אוסלו היה ידוע אז כמקום מפגש של זוגות שחיפשו חשאיות. לבית הקפה, שהיה ממוקם בסוף רחוב אבן גבירול בתל אביב, היתה גם קומת מרתף, שם ניתן היה לשבת בפינה אפלולית, בלי לבלוט יותר מדי. הגעתי בזמן, אך הבכיר כבר חיכה לי בצד. הסיפור שלו נשמע פנטסטי. הוא סיפר שארנסט יפת, יו"ר בנק לאומי, קיבל מהבנק פיצוי חד פעמי בסך 4.4 מיליון דולר פלוס פנסיה של 30 אלף דולר לחודש.
הסכומים נשמעו לא הגיוניים. הם לא היו מקובלים אז בארץ, וגם לא בארצות הברית. ויותר מכך, יפת יצא אשם על ידי וועדת בייסקי במניפולציה הקרויה "ויסות מניות הבנקים" שהביאה כמעט לפשיטת רגל של הבנק. באפריל 1986 הוועדה המליצה לפטרו, לכן אף אחד לא העלה בדעתו שהוא יסדר לעצמו פיצויי עתק כאלה מבנק לאומי.
לידיעה כזו הייתי חייב לקבל תגובה מיפת, והפחד הגדול שלי היה שהוא יכחיש הכל, ואז מה?
אבל יפת סבל מעודף ביטחון עצמי. כשביקשתי תגובה, הוא שלף מהמותן: "לא דיברתי אף פעם עם אף אחד, וגם לא עם אף עיתונאי, על העניינים האישיים שלי". קפצתי משמחה. יפת לא הכחיש. וכך למחרת, יום שישי 2 בינואר 1987, פירסמתי את הידיעה בעמוד הראשון של "הארץ".
הידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים. היא הפכה לשיחת היום, כי קשה היה להאמין שמישהו יקבל סכומי עתק כאלה, לאחר שיצא אשם בוועדת חקירה ממשלתית. כעבור שבוע, כשגבר הלחץ עליו, הודיע יפת שהוא נוסע לניו-יורק ל"כמה ימים", שנמשכו כמה שנים.
בנק לאומי לא רצה לתבוע מיפת שיחזיר את הכסף. אמרו שם ש"את העבר אי אפשר לשנות" וש"הסכמים צריך לקיים". אבל התקשורת המשיכה ללחוץ עד שהבנק נכנע ותבע את החזר הכסף מהיו"ר לשעבר. לאחר תהליך משפטי ארוך נאלץ יפת להחזיר את רוב הכסף לבנק. מה שמוכיח שני דברים: שאת העבר ניתן לשנות, ושהסכמים אינם דבר קדוש.
היה עוד הישג אחד לפרשה. עקב הביקורת הציבורית על גובה השכר שממנו נגזרו הפנסיה והפיצויים, חוקקה הכנסת חוק שמחייב כל חברה ציבורית לפרסם את שכרם של חמשת בכיריה, כדי שיעמדו למבחן הציבור, כי זאת לדעת: עד אז השכר בצמרת היה סוד כמוס ביותר.
מאז, מדי שנה, מפרסמים העיתונים את שכר הבכירים. הסכומים תמיד מפתיעים בגובהם, והוויכוח עליהם חוצה מדינות ויבשות. היום הוא ממש במרכז הדיון העולמי, בארצות הברית, באירופה וגם אצלנו. אבל דבר אחד בטוח: ללא חובת פרסום, שכר הבכירים היה עוד יותר גבוה. כי "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר", כדברי השופט ברנדייס.
אז נכון שהשכר בתקשורת יורד, ונכון גם שיותר מדי עיתונאים מתחנפים לדעת הקהל, ואפילו נכון שהעיתונות נמצאת כיום בהסטריה קיומית. אבל למרות הכל, יש רגעים ששווים את הכל, ושום טוקבקיסט או כותב מכתבים למערכת לא יצליח להרוס לי את הרגע.
הפנסיה המנופחת של ארנסט יפת
נחמיה שטרסלר
28.4.2009 / 13:44