כמו כל ילדה טובה שמפנימה את חוכמת החיים מהר, חלמתי להתחתן עם מיליונר. הייתי יושבת לצד המסלעה בגינת הירק שלנו בראש פנה, ליד הפלפלים והבוגנוויליה, ומפנטזת על הבית הגדול שיהיה לנו, עם המון מפלסים והמון מדרגות, ואולי גם עם מעלית פנימית; על כלי הזהב והכסף שיהיו לנו; ועל כך שניסע לכל הארצות המסעירות שיש.
כשגדלתי, קרה לי משהו הרבה יותר טוב: הרווחתי הון בעצמי. הבנתי שבעצם אני לא צריכה מיליונר. אני יכולה לבד. כך נולדה בי תפישת חיים חדשה, פמיניסטית יותר. החלטתי שבחיים האלה אני ארוויח הרבה כסף, המון כסף, מיליונים - בעצמי.
כך, במשך שנים יקרות מחיי, המטרה שלי היתה ברורה: כסף. אמנם המתח שנלווה למטרה זו היה גדול, ואמנם נדרשתי לחשוב על רעיונות יצירתיים איך להגשים אותה לאורך זמן (הרעיונות האלה לא תמיד תאמו את אישיותי - אלה היו עסקים דורסניים שרחוקים שנות אור ממעשי כיום, ונראה שאם הם היו קורמים עור וגידים, הייתי מתעוררת כל שעתיים בלילה, זקוקה ליותר חיזוקים של כוסיות ויסקי במשך היום, ועור הפנים שלי היה מתקשה לעמוד בקצב). למרות זאת, הייתי במרדף אחר הדולרים. זה מה שרציתי וזה מה שרצה כל מי שהכרתי - או כך לפחות חשבתי.
הייתי קמה כמעט כל בוקר ב-5:00 והולכת לישון אחר חצות. בבוקר הייתי טסה לבריטניה או לגרמניה, ובערב כבר נמצאת על המטוס לאמסטרדם או חזרה לפאריס. במהלך היום הייתי יושבת עם רואה החשבון השמנמן שלי, ודנה עמו בעניין תשלומי המסים בכל מיני מדינות. לאחר מכן הייתי חותמת על חוזה לצילומים לעוד קטלוג של חברה מלוס אנג'לס, ובצהריים חוטפת משהו בין לבין - תוך שאני מתכננת את השבוע ומנסה לחשוב מתי, לעזאזל, אספיק לעשות כביסה.
אם חליתי, לא יכולתי לנוח. במקום זאת הייתי מתנפלת על עוד חפיסת אנטיביוטיקה, וממשיכה לבנק, להעביר כסף לחשבון במדינה אחרת ולברר מהי ההשקעה הכדאית ביותר. זה מה שרציתי, אהבתי וראיתי כדרך האחת והיחידה בשבילי.
ואז הכרתי בחור, שברבות הימים נעשה שותפי לחיים. בעוד אנו הולכים על שפת הים ונותנים לגלים לשטוף את כפות רגלינו היחפות (איך לא?) שוחחנו לתומנו על כסף. אמרתי לו את מה שהיה עבורי מובן מאליו - שאני רוצה להרוויח המון כסף. "עזבי אותך", הוא אמר לי, "בשביל מה? צריך כסף רק כדי לחיות ביומיום, וזהו". "אתה באמת מתכוון לזה?" שאלתי, תוך שאני מסרבת להכיר בעובדה שיש אנשים שאינם חולמים על ערימות של כסף בבנק. "אהה", הוא השיב.
באותו הרגע קרה לי משהו. קצת קשה להאמין, אבל התגובה הפשוטה הזאת שלו, שתי ההברות האלה, היו באופן מוזר אלה שהתחילו אצלי את השינוי. לאט לאט גיליתי שאני לא חייבת המון כסף, ובעצם אני יכולה לחיות באופן רגוע יותר, פחות בריצה ויותר בהליכה אטית שמאפשרת להסתכל על הנוף ולשאוף אוויר נעים.
בהתחלה הייתי מפיגה מדי פעם את כאבי ברכישת שמלה יוקרתית, חולצה או קרם פנים שאמור לעשות נפלאות - אבל מחירו נכתב בארבע ספרות. לפעמים הייתי מתנחמת בארוחה רומנטית במסעדת יוקרה. אבל בלי ששמתי לב, הארוחות שאותן הייתי אוכלת רק במסעדות (ידעתי רק להכין חביתה) הוחלפו בארוחות ביתיות (כיום לוקחים ממני מתכונים). פתאום עברה עונה שלמה שבה קניתי רק פריט אחד, והסתדרתי מצוין. גיליתי שאני לא כזאת צרכנית נלהבת. הבנתי שלא חסר לי כלום - ואופס, זה גם ידידותי יותר לסביבה.
אין לי עניין עוד לקנות מותגים. זה פשוט לא עושה לי את זה. גם אין לי עניין גם לקנות מוצרים יקרים, אני אפילו לרגע לא חולמת על זה. השתחררתי.
לא נהפכתי לצדיקה גדולה. דרך החיים שלי אינה נובעת מהחלטה של בוקר אחד לעשות מעשים טובים ולעזור לכדור הארץ. בלי שחשבתי על זה יותר מדי, ובלי שדבקתי בעיקרון כלשהו או באידיאל, גיליתי שאין לי יותר פנטזיות לגבי הון, ושאין לי צורך באורח חיים שכזה.
להיות עשיר זו עבודה קשה, שנושאת עמה אחריות רבה, דאגה ועיסוק מתמיד בריביות. בזמני הפנוי אני מעדיפה לבהות בתקרה או בשמים ולחשוב על דברים אחרים, למשל על קופים אדומים.
הכותבת היא דוגמנית ומרצה
שלום רכב ליסינג, להתראות אופציות
המשרד שלי. קומה 14, חוף ים תל אביבי נשקף מהחלון. אפשר עדיין להריח את הריהוט החדש שהגיע בשבוע שעבר. השולחן יציב, המחשב נייד, המסך שטוח, הטלפון IP והמשכורת 30 אלף. המאזדה בטיפול תקופתי. יעקב יתקשר כשהרכב יהיה מוכן ולא ישכח לציין את מיקומו המדויק בחניון. שרון, פקידת הקומה, שוב שלחה אלי הבוקר את החיוך המיוחד שלה. דווקא סתיו, הדירקטור, נראה לי קצת שפוף בימים האחרונים. ודאי קשה לו עם השינוי הארגוני המתוכנן. בטח הוא יזמן אותי להתייעצות.
ה-IP מצלצל. עמית ותיק מעבר לקו. הוא פוטר ומחפש עבודה. אני עונה לו שאצלי ספציפית לא צריך כרגע, אבל שיישלח לי קורות חיים ואעביר אותם ללא דיחוי למחלקת משאבי אנוש בתוספת המלצה חמה. על לא דבר, אני משיב לעמיתי אסיר התודה, בשביל זה יש חברים. אני בהחלט אעביר, מה איכפת לי, אבל האמת המרה היא שאין לו שום סיכוי. האיש בן 54, לא מעודכן בטכנולוגיות החדשות. החבר'ה האלה נזרקים ראשונים. קצת פתטי מצדו להאמין שמישהו ייקח אותו בגילו, ועוד עכשיו.
10:00, 18 בספטמבר 2008
שרון מתקשרת. איזה קול יש לה. "סתיו מבקש שתיכנס אליו". כפי ששיערתי, הוא מתקשה להסתגל לשינוי הארגוני.
10:11, 18 בספטמבר 2008
מתברר שסתיו ממש לא מתקשה עם השינוי הארגוני. הוא מציג לי אותו בגאווה לא מוסתרת. לוקח לי קצת זמן לראות שהמחלקה שלי מופיעה שם בתוך ריבוע קטן ומקווקו שמתחבר לקבוצתו אדירת הממדים של אויבי המושבע, גור. אלי לא מחובר שום ריבוע, וחמור מכך, אני בכלל לא מופיע בתרשים. סתיו אומר שזאת הזדמנות בשבילי לבדוק תפקידים אחרים בחברה. הוא כמובן יעזור, הרי אנחנו משפחה. בינתיים, הוא מבקש, דבר עם גור, הוא צריך מאוד את עזרתך עכשיו.
24 בספטמבר 2008
מסיבת פרידה. החבר'ה בוהים בי. אני מתקשה לזהות צער או סימנים קלים של אמפתיה. מישהו כתב כמה מלים, אולי עכשיו ייפרצו סכרי הדמעות. "תודה שהיית פה אתנו ובהצלחה מכולנו". חתיכת ריגוש.
28 בספטמבר 2008
אני מתקשר לעמית לשעבר. הוא שמח מאוד לשמוע שאני פנוי. מבקש שאשלח קורות חיים, והוא יעביר אותם ללא דיחוי למשאבי אנוש, בתוספת המלצה חמה. ללא ספק הם יחזרו עם הצעה טובה. 53 זה לא כזה מבוגר, ואני נראה הרבה פחות. אחרים אומרים, אני רק מצטט.
27 באוקטובר 2008
אני מחליט לנצל את המצב ולקחת פסק זמן מההיי-טק. יש כמה דברים בקנה, אבל למה לרוץ? עבדתי קשה 30 שנה, לא נורא אם אנוח כמה חודשים.
נרשמתי לקורס קואוצ'ינג. נראה לי שעם כל הניסיון והבגרות, אני מתאים לזה מאוד. מתקיים פה תהליך של העצמה אישית והתחברות רגשית, שמוביל, איך לא, לחשיבה תוצאתית. הקואוצ'ר אומר שהוא מצייד אותי בארגז כלים, ושאני צריך להחליט איך להשתמש בו. שאנחנו עוברים מסע משותף שבו הוא הנווט ואני הספן, או להפך. היום דיברנו על חסמי הצלחה ובשבוע הבא נרחיב על כיוונים חזוניים. קורס מצוין. בסך הכל 10,300 שקל בתמורה לארגז כלים.
17 בנובמבר 2008
אני יורד מהקואוצ'ינג, לאחר שמתברר לי שכל מי שבניתי עליו כמאומן הוא קואוצ'ר מוסמך בעצמו.
הגיע הזמן לתרום לחברה. מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל מישהו? במקום לקונן כמו כולם על מצב החינוך, על מות הערכים ועל היעדר המנהיגות, אני מתכוון לעשות מעשה. היום נפגשתי עם המנחה שלי בעמותה. הוא תיאר בהתלהבות עצומה את השינוי שניתן לחולל, דיבר על חומר ביד היוצר, על האושר שבנתינה. אנחנו בהיי-טק קוראים לזה Win-win situation.
19 בנובמבר 2008
המפגש הראשון שלי עם נערים מאותגרי ערכים. אני פותח בסדרת שאלות קלות, להפשרת האווירה. מי היה דוד בן גוריון (שיחק בצפרירים חולון), מתי הוקמה המדינה (במלחמת ששת הימים) מי היה מלך ישראל הראשון (אבי נמני). אחר כך נכנסים לעובי הקורה. הנערים מתעניינים מהיכן הגעתי, וכשאני מציג את עצמי כאיש היי-טק לשעבר, מתחלף יחסם הקריר והחשדני ברחמים ואהדה. "פיטרו אותך?" שואל אחד מהם. "כמו כלב", אני עונה, "בעשר דקות מחקו 30 שנות לימודים ועבודה קשה". הנער טוען בלהט שאין כבוד לזקנים במדינה הזאת, ושאם ככה זורקים אותם, אז כנראה שלמנהלים הגדולים של ההיי-טק אין שום ערכים, והם צריכים לעבור את הסדנה בעצמם. "אבל אתם צעירים, אתם צריכים לתקן את העוולות האלה כשתתבגרו", אני אומר. ואז עונה נער אחר שבטוח יתקנו, ושזקנים כמוני כבר לא ייזרקו ככה לרחוב, אלא ידאגו להם למקום במושב זקנים ויביאו להם אוכל.
13 בדצמבר 2008
שיעור ניסיון בשוק ההון. "בוא ללמוד איך לעשות כסף", ואני בהחלט רוצה ללמוד את זה פעם אחת ולתמיד. המרצה, כסוף שיער ומעט תשוש, מציג גרפים שבהם קווים עולים ויורדים. הוא משרטט ביד אמן קווי תמיכה והתנגדות, מלהטט בנקודות כניסה ויציאה ומאתר ללא קושי עמודות היפוך ודגלים. ובכל זאת, משהו מציק לי. האיש אמור להיות מיליונר עם כל הידע הזה. מדוע הוא בוחר לעמוד מול שמונה אנשים מבוגרים בכיתה בבית הספר הדתי ע"ש הירש בבני ברק בעשר בלילה? אני ניגש אליו בסוף השיעור, לתהות מעט על קנקנו. "סליחה", הוא אומר לי, "אני ממהר לאוטובוס".
27 בדצמבר 2008
אני עולה לצפון לסוף שבוע של ויפאסנה. תמיד ידעתי שיש בי צד רוחני, ושאני צריך להתיידד אתו.
הקבוצה מתיישבת ומנחה הסדנה מדבר. עיני עצומות ואני שומע אותו כמתוך חלום. בהתחלה אני לא מבין. הוא מדבר על שביל שמתחיל בין סניף בנק למעיין, ומתאר חיפוש שמתחיל מבפנים. מלים, מלים. ואז הוא אומר שצריך לראות את הדברים כפי שהם באמת, ומשהו מתחיל לנוע אצלי, בין הטחול לכליות, ומתפשט בכל הגוף. הנשימה נעשית עמוקה וקצובה, אני מתבונן עמוק פנימה ואז מגיעה ההתגלות. מה שקורה באמת זה שאני כבר לא בהיי-טק ולעולם לא אשוב לשם. שאין לי מושג איך מאמנים אנשים ולמה בכלל צריך את זה. מה שקורה באמת זה שחינוך למנהיגות מתאים לי בערך כמו שלשטייניץ מתאים להיות שר האוצר. וגם שאין לי שום תוחלת כשחקן בשוק ההון. ועכשיו, אחרי הגילוי החשוב הזה של מה אני לא, אפשר להתחיל במסע הגדול באמת. השביל אכן מתחיל כאן, ודרכו אצא אל האור, אל חיים חדשים.
2 בינואר 2009
שפת הים בתל אביב. החורף מאחר כהרגלו. אני מפנה מבטי מזרחה, ורואה את מגדל ההיי-טק שבו ישבתי לפני כמה חודשים. אני מחייך כשאני נזכר כמה ספון ומוגן הרגשתי בבניין ההוא. עם קצת דמיון, אפשר להבחין בחלון משרדי בקומה ה-14. ודאי יושב שם מישהו עכשיו, מחייך לשרון ומחכה לרכב שיחזור מטיפול.
אני פוסע בשביל. לא סלול, לא תמיד מסומן, אבל מוביל למקום טוב. בזה אני בטוח.
הנייד מצלצל. זו הפקידה מהבנק, מדברת על חריגה מהמסגרת. בוודאי, אני עונה. זה הרי כל העניין - לחרוג מהמסגרת. לנטוש את ההרגלים הישנים, לעלות על דרך לא סלולה, לקום וליפול, ולא לפחד כלל. הלו? ...סגרה. כנראה לא הבינה. אני כבר אסביר למנהל הסניף. הוא מבין עניין.
הכותב עבד עד לאחרונה בהיי-טק, וכיום אפשר למצוא אותו בעיקר בשפת הים
מעין קרת כבר לא מפנטזת על כסף, שלומי טור לוקח הפסקה מההיי-טק - מיומנם של שני "משוחררים"
הארץ
28.4.2009 / 19:56