ההפגנות יתחילו ביום חמישי הקרוב בשעות הערב בכפר יאסיף שבגליל המערבי. למחרת, ביום ששי, יפגינו בערים תל-אביב, ירושלים, חיפה, עכו וטייבה. ובשבת: ברחוב המרכזי של נצרת. מי יפגין? מה יפגין? אלה יהיו הפגנות ה-1 במאי, יום העובד הבינלאומי, שחוזרות ובגדול. כמד חום הבודק את מצבו של המשטר הקפיטליסטי, כך תחיית ה-1 במאי היא האינדיקציה הטובה ביותר שהמשטר חולה - ויש הטוענים שהוא חולה מאוד.
סביר להניח שהפגנות הימים הקרובים לא ישנו את הסדר החברתי מן היסוד. אבל לכל הפחות הן יציבו כמה סימני שאלה לסימני הקריאה בכותרות העיתונים ובהן מככבת המילה "משבר!". זאת, ימים ספורים לאחר שהוצגה תכנית ההפרטות המסיבית ושל הקלות על ההון (ועל בעלי ההון) מבית מדרשה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה. כן, אותה ממשלה, שהוקמה תודות לפועלו של מי שאמור היה להנהיג את העובדים באחד במאי: יו"ר ההסתדרות, שמסיבותיו שלו החליט לתת יד דווקא לעושקי העובדים.
ומה לנו וליום העובד הבינלאומי? בימים בהם נאבקים מנחי האוניברסיטה הפתוחה להכרתם כעובדים בעלי זכויות, ואף דורשים חתימה על הסכם קיבוצי, לשאלה זו תשובה ברורה: כולנו מנחי האוניברסיטה הפתוחה. קרי: רוב העובדים בישראל אינם מאורגנים בוועדים או באיגודים וכך גורלם הוא להפוך לקורבנות המשבר הכלכלי. זהו סודם של יחסי הכוחות החברתיים הלא שוויוניים בחברה הישראלית. למעלה: הם מאורגנים היטב ויש ממשלה שלמה הדואגת לאינטרסים שלהם. למטה: רק אחד מכל חמישה או שישה מאורגן.
ומדוע חשוב להבין את יחסי הכוחות החברתיים? כי ה-1 במאי הוא יום הכיפורים של מעמד העובדים. או במלים אחרות - זהו יום של מאבק, אבל גם של חשבון נפש. חשבון נפש שכה חסר בארגוני העובדים, וההסתדרות בראשם.
ומה בדיוק רוצה הממשלה? כאמור ממשלה זו משקפת נאמנה את האינטרסים של השכבה העליונה של בעלי ההון, בייחוד בעלי ההון הפיננסי, הקשורים בקשר אמיץ עם הקפיטליזם האמריקאי. צו השעה של הקפיטליזם האמריקאי בעולם, שצלל אל משבר כלכלי עמוק, הוא להבטיח שליטה על שווקים ולהבטיח רווחים. האינטרס המשותף של הקפיטליסטים משם ומכאן הוא "הגמשת שוק העבודה", "הוזלת עלויות הייצור" ו"התייעלות". כל אלה הגדרות הבאות להסתיר מציאות עגומה של העמקת ניצול העובדים כדי להמשיך ולהרוויח.
אז מהי בדיוק מדיניות הממשלה? הממשלה חותרת, דווקא בעת משבר, להוזיל את שכר העובדים על מנת להבטיח שמירת שיעורי הרווח של בעלי ההון במערכת הפיננסית (בנקים וחברות ביטוח), המונופולים הפרטיים הגדולים (בבעלות מקומית וזרה) וחברות היצוא (אף הן בבעלות מקומית וזרה). בשם "הוזלת העבודה" ניתן לנקוט באין ספור צעדים: פיטורי עובדים המוניים והעמקת האבטלה (על מנת שהיצע העבודה יגבר על ביקוש לעובדים וכך יגרום לירידת השכר), הפרטות מסיביות, פגיעה נוספת בקצבאות וה"רפורמות" למיניהן: רפורמה במיסים, רפורמה בנמלים, רפורמה בשירות התעסוקה, רפורמה בחברת החשמל, רפורמה בפנסיה...
להסביר, לארגן ולהנהיג
עד כאן ארבע הקושיות ותשובותיהן. אבל תשובה החשובה היא החמישית - המענה החברתי למתקפה הבלתי מרוסנת של בעלי ההון וממשלתם. ובמרכזה של התשובה החברתית הסוגיה: איך לשנות את יחסי הכוחות.
כוחו של מעמד העובדים לא נמדד רק במשקלם של העובדים, המובטלים, הגמלאים ובני משפחותיהם בחברה הישראלית. כי במונחים מספריים, מעמד העובדים הוא המעמד הגדול בישראל. כוחו נמדד בעיקר בתודעתו המעמדית. וכאן טמונה הבעיה. התודעה הרווחת בקרב העובדים איננה התודעה המעמדית - אלא אי שביעות רצון מהמצב הכלכלי והחברתי, יחד עם נכונות למאבק (ולפעמים מעבר לכך - גם הרצון לצאת למאבק) אבל ללא אסטרטגיה כוללת לשינוי חברתי מן היסוד.
שלושה הם המכשולים העומדים בפני התעצמות התודעה המעמדית: חלקים גדולים של המעמד אינם מאורגנים והם טרף קל לניצול בידי בעלי ההון המקומיים והזרים, רוב העובדים מעצבים את התודעה "תודות" לאמצעי התקשורת שבבעלות פרטית או ממלכתית השטופים מסרים לאומנים, גזעניים וניאו ליברליים והמכשול השלישי הוא היעדר הנהגה מעמדית. אם לשפוט על פי העמדות הננקטות בשאלות יסוד על ידי האיגודים המקצועיים הגדולים (ההסתדרות הכללית, הסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים) התודעה המעמדית רחוקה מהם כמזרח ממערב.
לכן, בפני אלה הדוגלים בחיזוקם של ארגוני העובדים, העמקת התודעה המעמדית והשינוי החברתי מן היסוד (שלילת הקפיטליזם וקידום החלופה הסוציאליסטית) עומדות שלוש משימות עיקריות: לארגן את העובדים ולהתארגן כעובדים, להסביר את עיקרי הפוליטיקה המעמדית ולהנהיג בכל מקום בו העובדים מתארגנים ונלחמים על זכויותיהם. חג 1 במאי שמח!
ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.