זה לא דני, זה סטנלי

לפעמים אי אפשר שלא לרחם על נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. אנגלוסקסי, קפדן, ומאופק - פישר לא יכול היה להיות רחוק יותר מתרבות הבזאר המזרח תיכונית של מדינת ישראל. כמו נטע זר מנסה פישר להנחיל כאן נורמות ואמות מידה, שבעולם התקין נתפשות כמובנות מאליהן, ואילו בישראל הן בלתי נתפשות כלל.

התנגשות תרבותית כזו, ככל הנראה, עומדת גם בבסיס מאבק האיתנים סביב דרישתו של פישר להדיח את דני דנקנר מתפקיד יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים. למעשה, אפילו ההגדרה "דרישה" כבר מקפלת בתוכה את הבדלי התרבות. פישר כלל לא התכוון לדרוש. הוא לא חשב שהוא יזדקק לכך. במדינות שבהן גדל פישר די ברמיזה של המפקח על הבנקים, שלא לומר רמיזה של נגיד הבנק המרכזי בכבודו ובעצמו, כדי שכל בנק שמכבד את עצמו יציית מיד. כך במדינות האנגלוסקסיות, אבל לא בישראל.

הזרות של פישר היתה כאן בעוכריו. הציפייה שלו שהמגעים עם בנק הפועלים יסתיימו בהסכמה שבשתיקה, כמקובל ביחסים בין מפקח לבין הבנקים המפוקחים על ידיו, התבדתה. הרמיזה נהפכה לדרישה, שנהפכה למאבק גלוי של הורדות ידיים עם הבנק הגדול במדינה, באמצעו של המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז ומעולם. שני הצדדים כאחד יוצאים מן המאבק רק ניזוקים, ופרדוקסלית - מי שחשוף לעיקר הנזק הוא דווקא בנק ישראל.

זאת מאחר שהמאבק על שיפור התנהלותו של דירקטוריון בנק הפועלים בכלל, ושל היו"ר דנקנר בפרט, נהפך למאבק על סמכותו של המפקח על הבנקים בבנק ישראל לפקח. זה לא דני (דנקנר) שעומד כאן למבחן כעת, אלא זהו סטנלי (פישר) - וסמכותו של בנק ישראל בתפקידו כמפקח על הבנקים.

זוהי השאלה אם מותר למפקח להורות לבנקים כיצד להתנהל, בכל מקרה שבו הוא סבור כי ההתנהלות שלהם דורשת את התערבותו. למשל, כאשר המפקח סבור כי רכישת בנק באוקראינה לא תועיל לאינטרס של בנק בישראל - האם מותר לו, בניגוד לדעתו העסקית של הבנק, להורות לבנק שלא לרכוש את הבנק בחו"ל.

זאת אינה סוגיה היפותטית: פישר השתמש בסמכות החוקית שלו השנה כדי לאסור על בנק הפועלים להשלים עסקה לרכישת בנק באוקראינה. העובדה שבנק הפועלים לא עלה על בריקדות נגד אותה החלטה של המפקח, מלמדת שאולי לבנק היה נוח להיתלות באותה הפעם בסמכות הזו של המפקח, וכך לחלץ את עצמו מעסקה שבדיעבד התבררה כשגויה.

כך, זוהי השאלה אם מותר למפקח להורות לבנק להכפיל את ההון שהוא נדרש לרתק כנגד השקעה מסוימת, מאחר שהמפקח סבור - שוב, בניגוד גמור לעמדה העסקית של הבנק - שמדובר בהשקעה מסוכנת במיוחד. גם הסוגיה הזו אינה היפתוטית: באמצעות הדרישה להכפיל את ההון שיש להחזיק כנגד ההשקעה ב-MBS כפה המפקח על בנק הפועלים, לפני כשנה, למכור את אחזקות הבנק בתיק ה-MBS שברשותו. הבנק מחה אז על החלטת המפקח שהסבה לו הפסד ואף פירסם בגלוי בדו"חותיו הכספיים שהוא נאלץ למכור את התיק בהפסד - בשל הוראת המפקח. בהמשך השנה, כאשר התברר כי המכירה חסכה לבנק הפסד נוסף המוערך בכמיליארד דולר, כבר שינה הבנק את טעמו: היו"ר דנקנר התפאר עם הצגת הדו"חות השנתיים בהחלטה העסקית המצוינת שקיבל הבנק - למכור את תיק ה-MBS בזמן.

ההחלטה להסב לבנק הפסד של 3 מיליארד שקל בגין מכירת תיק ניירות ערך, או לבטל עסקה שהבנק כבר התחייב לה, נראות כהחלטות מרחיקות לכת, שלא אמורות להתקבל על ידי פקיד בירושלים, אלא על ידי דירקטוריון הבנק. עם זאת, הפקיד בירושלים קיבל במהלך השנה האחרונה את שתי ההחלטות הללו, מבלי שבנק הפועלים עירער עליהן כהחלטות שאינן בתחום סמכותו של המפקח על הבנקים.

זאת, במסגרת מערכת היחסים הלא פורמלית בין בנקים לבין המפקח שלהם, מערכת שכוללת גם את התחייבות בנק ישראל לגבות כל בנק שייקלע לקשיים (אפילו שבמדינת ישראל אין חוק ביטוח פקדונות). זאת גם במסגרת המערכת החוקית החריגה שבה פועלים בנקים. להבדיל מכל חברה אחרת במשק, הכפופה לחוק החברות, בנקים אינם כפופים לחוק אחד אלא לשניים: גם חוק החברות וגם חוק בנקאות רישוי.

רק שמערכת היחסים המיוחדת הזו עומדת כיום למבחן. המאבק סביב המשך כהונתו של דנקנר מאיים להביא את מערכת היחסים הזו למבחן בית המשפט, ובכך לסדוק את הבסיס לשיתוף הפעולה החרישי שהתקיים כל השנים בין הבנקים לבין בנק ישראל.

אפשר להאשים בכך את בנק ישראל, שאולי הגזים הפעם במתיחת החבל, אפשר להאשים בכך גם את דנקנר, שנלחם על טובתו האישית - גם אם תוך כדי הוא מסכן את יציבות הבנק שלו ואת יציבותה של המערכת כולה. אבל אין ספק שתוצאה כזו, דווקא במהלך משבר פיננסי המחייב רגולציה גמישה וחזקה מתמיד, תזיק לכולנו.