>> "הקונסנזוס של ואשינגטון עבר מהעולם", הודיע ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון בהודעת הסיכום של מפגש ה-G20 בלונדון.
מה שזכה בחוג הפיננסים העולמי לשם "הקונסנזוס של ואשינגטון" הוא קובץ של 10 דיברות אשר שיקפו במשך שנים את עמדת משרד האוצר האמריקאי, קרן המטבע והבנק העולמי ביחס למדיניות הכלכלית הרצויה /"נכונה" למדינות מתפתחות. בעיני מבקריה של עמדה זו תמיד סימלו 10 הדיברות את האופן השרירותי והסמכותי שבו האליטה הפיננסית של ארה"ב (וול סטריט וואשינגטון) ניצלה את עוצמתה ושליטתה בקרן המטבע והבנק העולמי כדי להכתיב לעולם כיצד יש לנהל כלכלה של מדינה באופן שישרת את עניינה של אותה אליטה.
עקב המשבר באסיה ב-1997 והמשבר באמריקה הלטינית שהתרחש מיד אחריו, התעוררה ביקורת חריפה בעולם ובוואשינגטון עצמה נגד הקונסנזוס. לטענת המבקרים אז, בנוסף לכך שיישומן של חלק מהמלצות הקונסנזוס הביא למשברים הקשים הללו, התרופות למשברים שהוכתבו על ידי קרן המטבע אף החריפו את המצב.
המשבר העולמי הביא להתנערותן של שאר מדינות ה-G20 ממנהיגותה של ארה"ב כזו הקובעת את הסטנדרטים וכמודל לחיקוי ברגולציה של מערכת פיננסית. סין, הודו והאיחוד האירופי הציבו כתנאי להזרמת אמצעים נוספים לקרן המטבע העולמית את ביטול השליטה של ואשינגטון הפוליטית בקרן המטבע והבנק העולמי.
הדיבר השנוי ביותר במחלוקת הוא זה שדן בליברליזציה של חשבון ההון של המדינה. המחלוקת לא היתה על השאלה אם להשאיר בידי המדינה פיקוח מלא על תנועות הון, אלא כיצד להימנע מהסיכונים הכרוכים בתנועות הון קצרות מועד אשר ליברליזציה מלאה מאפשרת. בהרצאה שנשא ב-2004 בבנק העולמי אמר ג'ון וויליאמסון, האיש שטבע את המונח "הקונסנזוס של ואשינגטון" ואשר ראה עצמו כחלק ממעצביו, כי ליברליזציה מלאה היתה הגורם העיקרי למשברים באסיה ובאמריקה הלטינית.
אחת המטרות לחצי הביקורת היה אז סטנלי פישר, אשר באותה תקופה כיהן כמשנה לנשיא קרן המטבע ונציג ארה"ב בהנהלתה, שתמך בליברליזציה מלאה ושנחשב על ידי רבים כעושה דברו של הממשל האמריקאי.
פישר הפגין את יכולתו כמוציא ומביא של הממשל האמריקאי בישראל כבר בעת תוכנית הייצוב של 1985, כפי שהוא עצמו העיד בראיון שנתן באחרונה. בראיון גם מתואר התיאום בין ואשינגטון לירושלים מאז תוכנית הייצוב.
בישראל הקונסנזוס של ואשינגטון אף פעם לא עורר ביקורת, וחרף הסיכונים החליטה ישראל לכונן ליברליזציה מלאה של חשבון ההון. התהליך הושלם ב-2003-2005 בעת כהונתם של בנימין נתניהו כשר אוצר ופישר כנגיד בנק ישראל. שלביו השונים של התהליך והסיכונים הכרוכים בהם מתוארים בצורה מפורטת במאמר של עוזר בלפור ואחרים מבנק ישראל מאוגוסט 2005. לפי המאמר, גם ללא השלמת הצעדים "המסוכנים" יכלו זרים לפעול בישראל וחברות ישראליות לפעול בחו"ל. לכן, לא ברור מה היו יעדיה של השלמת הליברליזציה. אולי היתה זו השאיפה להוכיח כי ישראל יכולה להפוך למדינת OECD חרף הקשיים המדיניים הניצבים בפניה.
לעומת זאת, ברור מה היו תוצאותיה של המדיניות. השלמת הליברליזציה שלחה איתות למשקיעים הפיננסיים בעולם כי ישראל היא כתובת להשקעות. מדיניות המשלבת שער חליפין וריבית גבוהה באופן המותאם לצורכי תנועות הון כאלה והנהגה שיוקרתה הפוליטית תלויה במחויבותה להתמיד במדיניות, הן המפרט המוכר מהמשברים הקודמים. במקביל, משקיעים ישראלים, שנתמכו בשקל חזק ובזמינות אשראי נדיב שסיפקו המוסדיים, הרחיבו את היקף השקעותיהם בחו"ל לממדים חסרי תקדים.
אם מתבוננים במאזן הנכסים וההתחייבויות של המשק הישראלי כלפי חו"ל בין 2003 ל-2008, המתפרסם על ידי בנק ישראל, ניתן לראות כיצד גדל הסיכון של המשק להיקלע למשבר מטבע. בסעיפי התחייבויות המשק לחו"ל, הכוללות את השקעות הזרים בנכסים פיננסיים סחירים בישראל - הסעיפים שבהם מתרכז ההון הספקולטיווי - חל גידול של 55 מיליארד דולר. בצד הנכסים חל גידול של 40 מיליארד דולר (400%) בהשקעות ישירות (נכסים לא סחירים). כבר ידוע כי חלק מהשקעות אלה ירד לטמיון.
על רקע העובדה כי רזרוות המט"ח של ישראל היא כ-43 מיליארד דולר, הרי כל תנודה שלילית במצב רוחם של המשקיעים הזרים עלולה להוביל לאי יציבות של השקל. תנועות הון כה גדולות יוצרות פעילות כלכלית חדשה ותחושת שגשוג. ואולם אלה באים במחיר ריבית גבוהה שאותה משלמים משקי הבית והעסקים, ושקל חזק הפוגע בתחרותיות היצוא הישראלי.
התופעות החיוביות חלפו. נשארנו עם הפגיעה בתחרותיות המשק ועם הסיכון של משבר מטבע. לכן, לא יכול להיות קונסנזוס סביב קביעתו של הנגיד פישר כי "נכנסנו למשבר מוכנים יותר ממדינות אחרות".
הכותב היה סמנכ"ל בנק דיסקונט ויו"ר חברת החשמל
סטנלי פישר, איש הקונסנזוס
אהוד קופמן
6.5.2009 / 7:10