היינו כחולמים

"היום זה היום שבו יפטרו אותי. אני יודע את זה".



אילן ישב מול המחשב, בוהה בחוסר עניין בכוס הקפה המתקרר. הטלפון לידו מצלצל ללא הרף, אך הוא לא מרים את השפופרת. "איך משהו כל כך טוב השתבש כל כך?", הוא תוהה. זוהי שאלה שהוא מתחבט בה כבר ימים, שבועות.



"אני איש מכירות מעולה", הוא אומר לעצמו. הוא נזכר בעמלות השמנות שגרף לפני שנה-שנתיים, ופולט אנחת ייאוש. אז הוא הרגיש על פסגת העולם.



אילן, הילד הקטן שצחקו עליו שלא ידע לשחק כדורגל, שלא היה "מקובל" - הפך בגיל 30 לאיש שאף אחד לא צחק עליו יותר, לא כשהוא נוסע בפורד פוקוס החדשה, לא כשקנה לאשתו פז'ו 206 חדשה, לא כשקנה את הבית המרווח במושב. בגיל 30 הוא "ישב חזק" בבנק והרוויח יותר מאביו שתמיד לעג לו שלא ייצא ממנו כלום. הדרך למעלה נראתה כל כך מבטיחה. אז מה לעזאזל השתבש?



הוא מביט על הלוח המחיק שבחדרו, ומגחך בבוז: "אין סיכוי שנעמוד ביעד המכירות הרבעוני, השנתי, כלום. פשוט אין סיכוי". תחושה של מי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליו אופפת אותו, ואין לו במה להיאחז. טכנולוגיה, טכנולוגיה, טכנולוגיה. הכל בולשיט אחד גדול.



המזכירה נכנסה לחדר, עם מבט עסוק, טרוד משהו. כולם הפכו ל"דילברטים", הקריקטורה של זו שתמיד בעבודה אבל לעולם אינה עובדת, הוא חשב לעצמו.



"סכינאות" היא שם המשחק. כולם מעמידים פנים שהם רצים מהר ככל האפשר. אבל כמו עליזה בארץ הפלאות, הם מגלים שהם רצים מהר יותר ויותר רק כדי להישאר במקום. "אתה זוכר את הפגישה עוד 30 דקות?", היא שואלת. "כן, כן", הוא משיב בקול מלא לאות. "אתה יודע מה להגיד? כאילו...".



הוא מביט בה, מחייך, וחוזר ללוח שלו. הוא צריך להסביר למה חברה ששנה שעברה קיבלה הזמנות בפקס, לא מצליחה לגרד עסקות גם במחירים מגוחכים. האם הוא יודע מה להגיד?



פעם, לפני חודשים ספורים, הוא פנה למנכ"ל וביקש יותר זמן, ארכה. כאילו ששלושה-ארבעה חודשים ישנו משהו. כאילו הוא נידון למוות או משהו כזה. עכשיו הוא מרגיש שנמאס לו כבר לחכות לבלתי נמנע. הוא תקוע ולהב הגיליוטינה מנצנץ ממעל, עומד לצאת לדרך. קיבינימט, אין שום דבר שהוא יכול לעשות. האם באמת העניינים הידרדרו כל כך?



הוא מביט מבעד לחלון, ארשת מחויכת על פניו, אבל לא של אושר. חיוך של אירוניה, עצב, של "מה כבר יכול להיות יותר גרוע". הוא נזכר בבדיחה על בחור שהציע לחברו לרכוש חבית דגים בדולר. למחרת החבר משכנע אותו לרכוש את אותה החבית בשני דולרים. כסף אין להם, אבל הבטחות יש. כך, השבועות חולפים להם, ומחיר החבית עלה והאמיר למיליון דולר. באותו רגע פונה אליהם עובר אורח ששמע את השיחה שלהם ותוהה: "מיליון דולר עבור חבית דגים? בוא נפתח ונראה מה יש שם. אחרי הכל, דגים במיליון דולר צריכים להיות משהו משהו, לא?".



אחרי שכנוע קצר הם עצמם מסתקרנים וניאותים. מכסה החבית מוסר והמראה שנגלה לעיניהם הוא של עשרות דגים מתים צפים בחבית. צחנה עולה באפם. "לעזאזל איתך", פונים השניים לעובר האורח, "עשינו עסקים כל כך טובים עד שהגעת. היית חייב לקלקל לנו?".



"חיינו בחלום", הוא מהרהר, "והוא היה כל כך מתוק". אבל לפתע קול אחר קורא בקרבו: זה לא היה חלום מהסוג שאתה חולם בשינה ומתעורר והוא לא שם. זה גם לא היה חלום בהקיץ, וגם לא הזיה של אדם אחד. הרכב שלו, האופציות שלו, הטיסות לחו"ל, מבטי הקנאה שזכה להם במסיבות ופגישות עם חבר'ה כאשר אמר את המשפט "אני סמנכ"ל מכירות בסטארט אפ". זה היה אמיתי. ועכשיו זה לא.



הוא פותח את העיתון ומוצא רק לעג ועלבונות - לא פעם מפי אותם כתבים שהיללו את "ההיי-טק" שבו הוא עובד. צוחקים על כל אותם אלו שחיו בפלנטת ההיי-טק, עם משכורות עתק ותנאים מפנקים כמו שיאצו, רכב פרטי צמוד, מכשיר סלולרי וקפה לוואצה - תנאים כאלה, מי זוכר בכלל, שהיו שמורים פעם למנהלים בכירים בלבד. איך שהגלגל הסתובב לו.



בשבוע שעבר, הוא נזכר, אצל ד"ר פריד, הרופאה שלו, זה היה מביך. "במה אתה עובד?", היא שאלה בחביבות, מנסה לפתח שיחת חולין. "היי-טק", ענה בלקוניות. "היי-טק? יש עוד היי-טק?", התפלאה הרופאה. אז הוא ציחקק לעצמו. עכשיו, כאשר הוא נזכר בפגישה הממשמשת ובאה, זה לא כל כך מצחיק, ולא כל כך רחוק מהמציאות.



הוא נעמד, קומתו מיתמרת וזקופה, ואסף את מסמכיו. הפגישה הזאת, עוד כמה דקות בחדר האוכל, כמה מוזר, עשויה לקרב את המציאות העגומה הזו. אבל הוא יקבל אותה בגאווה. אם זה מה שנגזר עליו, אין טעם להתנגד.



המנכ"ל, לועס גומי לעיסה בפה פעור, כמעט בפראות, נכנס לחדר האוכל אחרון. כולם היו שם. אנשי המכירות, אנשי פיתוח, תמיכה, שיווק. אף אחד בחדר לא ממש הקשיב לבליל המלים שיצא מפיו. הקהל האזין בציניות ברורה לדיבורים כמו "המצב עכשיו קשה, ואין מה לעשות...". כן, כן, הם שמעו את השמועות. ולא, הם לא אנליסטים - הם רוצים לדעת האם יש להם מקום עבודה לקום אליו מחר.



ואז הגיע הרגע הגדול. הוא שולף פיסת נייר מכיסו, ומסנן, בנוסח מ"כ בטירונות: "כל מי ששמו ייקרא מתבקש לעבור לחדר הישיבות הסמוך". קולו קר, כמעט מתכתי, והוא אינו מרים עין כדי להביט בנוכחים.



פום, פום... פום, פום... פום, פום.... לבו פועם בקצב של צילינדר של מכונית מרוץ. הנה זה בא...



"אילן"...



"קיבינימט", הוא לוחש. דמו רותח בעורקיו. "איזה ביזיון. הכוכב של החברה מאשתקד צריך עכשיו לקום מהכסא, לפני כולם, מושפל". הלב פועם בפראות.



הוא מתחיל לצעוד לאטו. אבל וחפוי ראש הוא גורר את רגליו לחדר הישיבות, חש את מבטי הצער מכיוונם של חבריו לעבודה, מעין סימפטיה של אלו שנותרו מאחור, לא יודעים אם גם שמם יעלה בגורל.



הוא חשב שהוא יעשה זאת בגאווה. הוא טעה. הוא חשב שהם ישמחו לאדו. הוא טעה. הוא חשב שהוא יהיה חלק מחברה שתכבוש את העולם. אויש, כמה שהוא טעה.



הוא רוצה לכעוס, אבל אז הוא נזכר במשפט מהספר שקרא לאחרונה, "The Amazing Adventures of Kavalier and Clay", שבו הקוסם הזקן אומר לנער הצעיר: "שכח את מה שאתה בורח ממנו. שמור את האנרגיה שלך להיכן שא