אנדריאה לייטרסדורף - הלקוחה הטובה שהפכה למסעדנית מצליחה

מאת נעמי דרום ועירית שניידר, TheMarker Women




כשאנדריאה (דושי) לייטרסדורף פתחה את מסעדת דלאל בנוה צדק לפני כשנתיים, היא ידעה שלא יתייחסו אליה כאל כל מסעדן אחר. "עצם זה שפתחתי מסעדה גורם לי להיות חשופה לביקורת שאנשים אחרים לא צריכים לעמוד בה, ברמה של 'איך היא מעזה, מה היא חושבת שהיא, ילדה מפונקת שרוצה משחק חדש'. היו הימורים על מתי זה יימאס לי", היא מושכת בכתפיה. "זה לא מעליב. עבורי, זה חלק מהדרייב".



הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון מאי של TheMarker Women



הזלזול נבע משני גורמים: ייחוסה המשפחתי של לייטרסדורף – צאצאית לשושלת יזמים ותיקה ועשירה, בתם של האדריכל תומס לייטרסדורף והמעצבת רינה מאיר, אחותו של היזם והאדריכל יונתן לייטרסדורף ונכדתו של משה מאיר, ממקימי מגדל שלום. הגורם השני הוא חוסר הניסיון המוחלט שלה אז בעסקי המסעדנות. "אפילו מלצרית לא הייתי אף פעם", היא מעידה. "רק לקוחה טובה".



שנתיים אחרי, מי שפיקפק בלייטרסדורף יכול לאכול את הכובע. דלאל היא מסעדה אופנתית והומת סועדים. ההצלחה הולידה גם חלל לאירועים וקונדיטוריה צמודה, שמספקת את המאפים למסעדה ופועלת גם כבית קפה זעיר. בקיצור – מיני?אימפריה בהתהוות. האוכל, בניצוחו של השף גולן גורפינקל – "מנות ים תיכוניות פשוטות עשויות במיומנות", כהגדרת מבקר האוכל של "הארץ" דניאל רוגוב – זכה לביקורות מעורבות; אך אין עוררין על כך שהמקום מציע אווירה אלגנטית?נינוחה, בלוקיישן פסטורלי ועם קורטוב של אבק ברנז'ה נוצץ.



כמו זקנה פריזאית



לייטרסדורף, 34 - "לפי השם אנשים תמיד חושבים שאני בת 60 לפחות", היא צוחקת - יושבת בתא ישיבה מרופד עור שחור בחלל הפנימי של המסעדה, ומתעוררת בעזרת שרשרת של כוסות קפה הפוך חזק וסיגריה שהיא ממוללת באצבעותיה. התאים המרופדים, כמו כל הרהיטים האחרים במסעדה, עוצבו או נבחרו על ידה. בניגוד לנהוג במסעדות העיר, היא נמנעה מלשכור מעצב פנים או ארכיטקט ועיצבה את החלל בעזרת שותפה לשעבר, אודי עזריה. התוצאה היא שילוב של מקומי ואירופי: כיסאות עץ משוק הפשפשים, כורסאות קטיפה שעוצבו בהשראה פריזאית, גג רעפים שבסיס העץ שלו חשוף ועמודי סיליקט תל אביבי מקורי, משובץ בצדפים. סלסילות הנחושת שבהן מוגשות הלחמניות הובאו במיוחד מהולנד.



"לא רציתי שהמקום ייראה כמו אולם הסעדה, אלא כמו חלל אירוח באווירת סלון", היא מסבירה. אמנם אין מדובר ברעיון מהפכני במיוחד, כזה שלא ראינו כבר במסעדות העיר - אבל בדלאל הוא עובד. "גדלתי בבית של עיצוב, ואני זו שחטפה לסבתא שלי את כל מה שאפשר. גם הדירה שלי נראית כאילו גרה בה זקנה פריזאית", היא אומרת.



לפני שפתחה את המסעדה, היא התלבטה במשך שנה בנוגע לקונספט של המקום. "מצאתי את עצמי נלחמת במחשבות כמו 'מה דלאל צריכה להיות'. בסוף החלטתי שלא להחליט. דלאל זה דלאל". הדגש על אסתטיקת "עשה זאת בעצמך" אינו מקרי: לייטרסדורף, שייחודה בנוף המסעדנות הישראלי גם בכך שהיא פועלת כבעלים יחידים, מודה כי "קשה לה להכיל" שותפים להחלטות. "אני בעצמי מייצגת שמונה דעות על כל דבר", היא אומרת. "לא הייתי יכולה להתמודד עם עוד אדם שיהיה מעורב".



התוכנית המקורית בכלל לא היתה לפתוח מסעדה אלא חנות יין וגבינות, או לחלופין חנות לבגדי גברים, עם בית קפה מאחור. אבל חבריה המסעדנים של לייטרסדורף יעצו לה לרדת מהרעיון והסבירו שכדי להרוויח, כל כיסא במקום צריך לאכלס סועדים. מסעדה לא היתה חלום חייה של לייטרסדורף, שעבדה קודם בשלל עבודות – החל בהפקת אירועים לעמותות שונות, עיסוק שהיא ממשיכה בו במסגרת דלאל, דרך סטיילינג ואפילו עריכה מדעית – אבל כבליינית מקושרת שאוהבת לארח (אם כי לא לבשל) היא דווקא התחברה לרעיון. זאת, אף שכטירונית בתחום הוא גם הפחיד אותה מאוד.



את עסקי המסעדנות למדה לבד, תוך ימים ולילות של עבודה קשה. לא במקרה, היא מציינת, רוב השמות הגדולים בתחום הם גברים. "זה עסק אכזרי, תובעני. רוב העוסקים בו גרושים או לא נשואים. הוא לא משאיר מקום לחיים פרטיים. את הנשים שנמצאות בו אפשר לספור על כמה אצבעות, והן מבוגרות יותר ממני. אני צעירה ובאתי משום מקום".



הלקוחה המצטיינת לשעבר לא ידעה מה העלות שמגולמת בכוס תה עם נענע או מיץ תפוזים, ומעולם לא ניהלה עסק בן 90 עובדים. "אין עוד עסק שיכול ללמד אותך עסקים - מהארד קור ביזנס ועד יחסי אנוש, שיווק וחשבונאות - כמו מסעדנות. כל חיי ברחתי ממספרים אבל כשמדובר במספרים של העסק שלך, זה פתאום נהיה כל כך הגיוני", היא אומרת.



כאשה צעירה בעמדת ניהול, נתקלה לא פעם במבטי פליאה וזלזול - אך גם לכך התייחסה כאל אתגר מאיץ מוטיבציה. "אנשים אמרו לי, 'מה את צריכה את זה? שבי בבית, תעשי ילדים, ציפורניים ופן, סעי לחו"ל'. מבחינתי זו לא אופציה. אם אמא שלי יכולה בגיל 70 ללכת כל יום לעבודה, אז גם אני".



במישור האישי, לייטרסדורף לא קופאת על השמרים. במקביל לפתיחת המסעדה למדה לתואר ראשון ושני במשפטים, שהתווסף לתואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני באסטרטגיה ויחב"ל. וכיום, חוץ מהיותה מסעדנית, היא גם סטאז'רית במשרד עורכי דין; כדי להגיע לראיון במסעדה שלה בשעות הבוקר, היתה צריכה לבקש רשות מהמשרד. "מרתקת בעיני היכולת להיות אחרון העובדים וראשון העובדים באותו יום", היא אומרת, "זה נותן פרופורציה". התוכניות לעתיד, גם שלה וגם של דלאל, יכולות להתפתח לכל כיוון אפשרי. "עוד לא החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. העיקר שאף יום לא יהיה דומה לקודמיו".