הם נשארים בארץ: המשבר הכלכלי פוגע גם באפשרות לרי לוקיישן

לפני כשלושה חודשים התבקש איתי (שם בדוי), המועסק כמנהל צוות באחת מחברות ההיי-טק הגדולות בישראל, לעבור לבנגלור שבהודו למשך חצי שנה. איתי קפץ על ההזדמנות, מיהר להגיש את המסמכים הדרושים לקבלת אשרת עבודה והחל לארגן את חייו לקראת הנסיעה: אשתו לקחה חופשה ללא תשלום ממקום עבודתה, השניים פינו את הדירה ששכרו בתל אביב, אכסנו את חפציהם במכולה ועברו לגור אצל החותנת. הכל היה מוכן, מלבד אשרת העבודה. בחברה היו רגועים. "מדובר ברוטינה" אמרה לו מנהלת משאבי האנוש. "אין סיבה לבהלה".



מה שאמורה היתה להיות המתנה של ימים אחדים, הפכה לחודשיים וחצי מורטי עצבים, שהגיעו לקיצם בסוף השבוע שעבר: בקשתו נדחתה ללא הסבר. בחברה היו בהלם מוחלט. "מדובר בפרויקט מורכב שמערב הרבה אנשים בשלוש מדינות - ישראל הודו וארה"ב" אומר איתי. "כל עיכוב עולה כסף ומשפיע על תהליך העבודה"



למזעור נזקים נשלח המנהל לעשות את עבודתו בעזרת ויזת תייר "אני צריך לנסות להשתלט על העבודה שלו פה" אומר איתי "ובמקביל לעבוד עם הודו בשיחות ווידאו מספר פעמים ביום. זה מקשה מאוד".
בעשור האחרון חלה מהפכה של ממש בתופעת העתקת חייהם של ישראלים רבים למדינות מעבר לים והיא מוערכת כיום באלפי יחידים ומשפחות בשנה.



אינטל, לדוגמא, הוציאה ב-2006 כ-900 ישראלים לשליחות בחו"ל; הסוכנות מוציאה מידי שנה כ-250 ישראלים לעבוד מעבר לים, וכמעט כל חברה כיום העובדת במישור הגלובלי תמצא את עצמה במוקדם או במאוחר מכינה חלק מעובדיה לרילוקיישן.



היעדים החשובים הם ארה"ב, דרום מזרח אסיה (בעיקר הודו) ומזרח אירופה. פחות השמות נעשות באירופה ובאפריקה. לאיש אין היום נתונים מדוקים, אלא הערכות בלבד, על גודל התופעה.
קבלת ויזת עבודה היא כמובן נתון בסיסי בלעדיו לא יוכל העובד לצאת מעבר לים אלא שמה שהיה בעבר ענין קל יחסית, בעיקר כשמדובר בחברה גדולה ובעלת מוניטין, הולך והופך לנושא קשה במיוחד.



הכתבה המלאה מחר במדור קריירה של TheMarker