בנק ישראל מגזים

>> הפיקוח על הבנקים בהחלט הכרחי, בגלל ההשפעות העצומות של התמוטטות בנק על כל המשק. ואולם פיקוח צריך להיעשות באמצעות כללים, לא בהתערבות בהרכב האישי של ההנהלה.

מנהל אינו "שור מועד" שאין לו תקנה אלא בפיטורים. כללים וקנסות יגרמו לו לעשות חשבון ולשנות את מדיניותו, ואין להחליף כללים וחוקים בהתערבות שנראית שרירותית באשר לזהות ההנהלה. אם יש בעיות בממשל הפנימי ובעצמאות הדירקטוריון, זה עניין של בעלי המניות. חובת הדירקטוריון היא להשיא את ערך מניות הבנק מבלי לחרוג מרמת הסיכון שקובע בנק ישראל, ואילו מנהלים שייבחרו על ידי בנק ישראל ויפעלו לפי תכתיביו עלולים למעול בחובתם כלפי בעלי המניות. בטווח הארוך הדבר יקטין את יכולת הבנקים לגייס הון ויחליש את איתנות מערכת הבנקאות.



בנק ישראל צריך לקבוע כללים לרמת הסיכון הראויה לבנקים, אך לא לכל בנק בנפרד. למשל: דרישה למינימום הון עצמי (הון בעלים) לעומת התחייבויות חיצוניות, הגבלה על הלוואות ללווה יחיד ולסקטור בודד כדי לפזר את הסיכון ואיסורים על השקעות בסוגים מסוימים של נכסים. יש לקנוס את הבנק, על חריגה מהכללים - לא להתערב בזהות המנהלים.



אפשר להנהיג גביית אגרת ביטוח מהבנקים לפי רמת הסיכון של נכסיהם, בצורה שתרסן את נטייתם להסתכן ולהסתמך על המדינה שתציל אותם. זו שיטה שאינה אישית ואינה קשורה לבנק זה או אחר. ואולם היא מחייבת עבודה מסודרת במקום איומים על בעלי השליטה. בארה"ב נהגה החברה הפדרלית לביטוח פקדונות (FDIC) למיין את נכסי הבנק (כולל ההלוואות) לקבוצות סיכון, ולהטיל על הבנק תשלום אגרת ביטוח גבוהה יותר על נכסים מסוכנים יותר. בלחץ הבנקים הוקטנה מאוד גביית האגרה ולמעשה בוטלה לכ-90% מהם, ויש הסבורים שזו אחת הסיבות למשבר הבנקאי הנוכחי.



בעיות הממשל בבנקים הן יציר כפיהם של הממשלה ובנק ישראל. בעת הפרטת הבנקים, הוצע להגביל שליטה של בעל מניות בודד, למשל ל-10% - דבר שהיה מחייב את בעלי שליטה ליצור קואליציה עם איזונים ופיקוח הדדי. במקום זאת, חיפשו הממשלה ובנק ישראל גביר עשיר לכל בנק, שאיתו יהיה אפשר "לסגור ענין" בשיחה. עכשו מתברר שבעל השליטה אינו צייתן כמצופה. אך עוד לא מאוחר לפעול לדילול השליטה בבנקים, ולהעניק יותר כוח לבעלי המניות.



הכותב הוא פרופסור לפיננסים באוניברסיטת ניו יורק