היורשת תחליט מי יהיה היורש הבא

מאת סמי פרץ



בשבועות האחרונים דומה בניין הנהלת בנק הפועלים שברחוב יהודה הלוי בתל אביב, לקן נמלים עמלניות: חברי ההנהלה רצים מישיבה לישיבה בניסיון להשלים את המשימות המוטלות עליהם לצורך הכנת התשקיף להנפקת שטרי ההון שהבנק מתכנן, ולצורך גיבוש תוכניות העבודה ל-2002. הדיונים מתנהלים בצורה עניינית, אך בהפסקות שביניהם, הדבר שמעסיק את בכירי הבנק יותר מכל הוא עתידו של יו"ר הנהלת הבנק, עמירם סיון.



באחרונה מתפרסמות כמעט מדי יום ידיעות בעניין האפשרות שסיון יפנה את מקומו לפני סוף 2003, מועד סיום חוזה ההעסקה הנוכחי שלו. פרסומים אלה מעוררים סערה בבנק, ובעקבותיהם מתחיל, באופן מיידי, סבב טלפונים בין אלה האמורים לתת תשובות בעניין מעמדו של סיון. בעלי מניות, מנהלים, יחצנ"ים ודוברים עובדים שעות נוספות בניסיון לענות על השאלות העולות מהפרסומים.



במקביל מתפתח דיון בסוגיית המועמדים לתפקיד. הרבה שמות הופרחו לאוויר, רובם אינם רלוונטיים. כפי שהדברים נראים יש רק שני מועמדים מתוך הבנק: ראש החטיבה הפיננסית, המשנה למנכ"ל אלי יונס, ומנהל החטיבה הקמעונית - ספקית ההכנסות העיקרית של הבנק, המשנה למנכ"ל צבי זיו. בשבועות האחרונים יונס מסתמן כמועמד הבולט, וזאת בזכות קרבתו לבעלי השליטה, ובזכות העובדה שהוא כבר ניהל בעבר בנק (בנק כללי).



מתנגדיו של יונס בבנק הפועלים, והם אינם מעטים, נוהגים לציין בסרקאזם שבנק כללי דומה מבחינת היקפי פעילותו לסניף המרכזי של בנק הפועלים בתל אביב. כלומר, שהניסיון שיונס צבר לא מעניק לו, בהכרח, מקדמה על פני המועמדים האחרים.



סיון אינו מרוצה מהמצב. ההתלחשויות בעניין מחליף גורמות לו חוסר נוחות, במיוחד לאור העובדה שנותרו עוד שנתיים עד לסיום חוזהו. סיון אמנם מתבדח בעניין עם מקורביו, אך הוא עושה זאת בדרכו הצינית, שאינה מותירה מקום לספק שהוא אינו שבע רצון מהמצב.



לפני כמה ימים, ובעקבות אחד הפרסומים האמורים, התכנסה ישיבה מיוחדת בהשתתפות סיון, יו"ר דירקטוריון הבנק, שלמה נחמה, וסגנו דני דנקנר. בפגישה, העניקו נחמה ודנקנר גיבוי לסיון, והבהירו כי אינם עומדים מאחורי הפרסומים. לפי אחת השמועות, סיון הודיע כי הוא "מוכן להניח את המפתחות באופן מיידי", ואולם שמועה זו הוכחשה בתוקף. כך או כך, לסיון מצנח זהב שיאפשר לו פרישה נוחה אם יסיים את עבודתו לפני תום חוזהו. הוא ילך לעסקים פרטיים, ככל הנראה עם חברו אהרון דברת.



בעלי המניות בבנק חלוקים בשאלה אם להקדים את מועד הפרישה של סיון. חלקם מוכן לוותר על שירותיו כבר ב-2002, שמסתמנת כשנה של הכרעות עסקיות. אם זה היה תלוי בנחמה ובבני הדודים דני ונוחי דנקנר, הם כבר היו מחליטים על מועד מוסכם לפרישת סיון. אלא שדמות המפתח לצורך הכרעה בעניין היא שרי אריסון, בעלת השליטה באריסון השקעות ובעלת המניות הגדולה ביותר בפועלים. אריסון מעריכה מאוד את סיון, ואף התבטאה בעבר כי בכוונתה לפעול להארכת חוזהו אחרי 2003.



אריסון פחות מעורבת בעסקי הבנק מנחמה ומהדנקנרים; מהמרחק שבו היא נמצאת, היא רואה תמונה יותר מאוזנת. כלומר, היא רואה בנק שמתפקד היטב ומנוהל בצורה טובה. בנוסף, האיומים הגדולים שבהם דובר בעבר, כמו פלישת הבנקים הזרים וחדירת שירותי הבנקאות באמצעות האינטרנט, אינם נראים כיום כה מפחידים.



עד לפני שנה-שנתיים נתפסו איומים אלה כסכנה של ממש לבנק. דובר על סגירת סניפים מאסיווית, ועל נתח שוק גדול בתחום הקמעוני שיאבד בשל חדירת מתחרים מבחוץ. בינתיים, לאור המשבר הכלכלי העולמי, מגמות אלה מאיימות פחות. המשמעות המעשית היא שבתקופה זו אין מקום לזעזוע ניהולי בבנק.



עד ספטמבר 97', המועד שבו רכשו את הבנק, סיון היה מנכ"ל רב עוצמה שעשה בבנק כבתוך שלו, ללא בעלים וללא התערבות חיצונית. עם הגעתם של נחמה והדנקנרים לבנק, סדר היום של סיון השתנה: הוא אינו נהנה מחופש פעולה מוחלט, ומחויב לנפק הסברים ודיווחים לבעלים. בתחילה, נחמה והדנקנרים הבינו את תחושותיו של סיון בעקבות שינויים אלה, כיום הם כבר פחות סבלניים. לחוסר סבלנות זה תורמת גם ההרעה בתוצאות העסקיות. המשקיעים האמריקאיים בבנק פחות מעורבים בניהולו, ובדרך כלל הם רק מקבלים דיווחים מנציגיהם בדירקטוריון ובמפגשים תקופתיים הנערכים בארה"ב.



בארבע השנים בהן הם חולקים את השליטה בבנק הפועלים, נמנעו בעלי השליטה מעימותים פומביים, וזאת למרות שהם מחזיקים בהשקפות עולם שונות בנוגע לעניינים מסוימים. החלפת המנכ"ל היא עניין כזה. נוצר הרושם כי מדובר בצעד שלא יבוצע עד שלא יזכה בתמיכה מקיר לקיר בקרב חברי הדירקטוריון.



הפרסומים בדבר מעמדו של סיון אינם מדירים שינה מעיני נחמה והדנקנרים. במידה מסוימת הם אף משרתים את כוונתם להכשיר מחליף לסיון בעתיד הקרוב. העיסוק בעניין מחליף מכין את הקרקע לרעיון בנק הפועלים ללא סיון.



למעשה, הפרסומים בדבר הפרישה הקרובה כבר גרמו כמה התפתחויות שחידדו את תמונת ההתמודדות. למשל, שי טלמון, העומד בראש האגף העסקי בחטיבה העסקית של הבנק, כבר הסיר את מועמדותו. טלמון, 44, אמר באחרונה למקרוביו כי אינו רואה עצמו מועמד להחליף את סיון. הסרת המועמדות שיחררה אמנם קצת לחץ בהנהלה הראשית, אך חיזקה את מעמדו של אלי יונס, דבר שהגביר את המתח בקרב כמה מחברי ההנהלה.



יונס, שהגיע לבנק לפני שנתיים, לאחר כהונה קצרה כסגן נשיא דיסקונט להשקעות, אינו אהוד בקרב מנהלי הבנק הוותיקים. המהירות בה השתלב בבנק, קרבתו לבעלים והעובדה שהוא הפך לדובר המוסמך של הבנק בעניינים רבים, הקימה לו אויבים בקרב ההנהלה. אחד מהם, יעקב אלינב, אף התבטא בשיחות פנימיות כי אינו מתכוון להישאר בבנק אם יונס ימונה למנכ"ל. כמה ימים לאחר מכן פירסם "גלובס" ידיעה ולפיה אלינב מועמד לתפקיד מנכ"ל הבנק. לא חלפו יומיים והתברר כי אלינב מונה לנציג הבנק בדירקטוריון כור .



כפי הנראה, המסרים שמבקשים בעלי השליטה להעביר אינם מכוונים רק למנהלים הבכירים אלא גם לעובדים. התערערות מעמדו של סיון עשויה לאותת לעובדים כי הבנק נכנס לתקופת שינויים שתכ