"אין זה ראוי שמדינת ישראל תייבא ארצה אישה, שעיקר מטרתה הוא להקים בית עם בן הארץ", טענה אישה, שלדבריה משפחתה התפרקה בעקבות עובדת זרה. בית הדין הרבני קיבל את עמדתה של האישה, ותקף את התופעה בחריפות בפסק הדין. "על הרשויות להגביר את ההקפדה על החוק והנהלים, על מנת לאפשר דרך נאותה לשמור על כבודן של בנות הארץ", קבעו הדיינים.
אב בית הדין, הרב נחום גורטלר, אף טען "כי העובדות הזרות לא הובאו ארצה כדי לפגוע בזכויות הבסיסיות של בנות הארץ. הן לא נועדו לשמש תחליף לבנות הארץ", אמר . "לא ייתכן שכאשר האישה מתבגרת ויופייה הוכחש מחמת גילה, בעלה ישלחה וייקח במקומה עובדת זרה צעירה, במחיר של נזיד עדשים".
הידיעה, ששודרה לפני כמה ימים ב"קול ישראל" אינה עוסקת במשבר או בקפיטליזם. אבל ברצוני להתעכב בדבריה של אותה אישה אלמונית שאמרה בבית הדין הרבני "אין זה ראוי שמדינת ישראל תייבא ארצה אישה שעיקר מטרה הוא להקים בית עם בן הארץ". ניתן להציג את דבריה של אותה אישה בדרך אחרת: "ראוי שמדינת ישראל תייבא אישה שעיקר מטרתה היא לעבוד ולשרת את בני הארץ".
על פי המקובל מדינת ישראל מייבאת נשים וגברים, כפי שהיא מייבאת מכוניות ונפט. מהגרי עבודה, העובדים הזרים (או ככותרת ספרן של החוקרות אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן, עובדים וזרים) לא באים למדינת ישראל. הם מיובאים. הם לא יותר מחפץ בעלי זכויות מוגבלות ביותר. אין להם, למשל, זכות לעבודה. יש עובדים שרוכשים זכות לעבודה - תשלום גבוה למאכערים למיניהם ולאחר מכן רישיונם מועבר למעסיקיהם. יש עובדים ללא רישיון, ללא אישורים, שהיו ל"בלתי חוקיים" ועל פשע העבודה בישראל ניתן לשלם בגירוש ובחודשים ארוכים בבית הכלא, ללא כל משפט.
כך, הצטרפה ישראל ל"מתוקנות שבמדינות העולם", קרי המדינות הקפיטליסטיות הגדולות בהן נהוג להעניש עובדים מן הפריפריות הקפיטליסטיות (אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה) הן בגירוש והן בכליאה. על פי תיקון לחוקה האירופאית שהתקבל ביוני אשתקד, על פי הצעת הסיעה השמרנית בפרלמנט האירופאי, ניתן לכלוא עובד זה ללא משפט עד 18 חודשים. במילים אחרות, ניתן לגזור עונש אדמיניסטרטיבי של שנה וחצי מאסר לכל מהגר עבודה "ללא ניירות" כפי שמכונים מהגרי העבודה ה"בלתי חוקים" בצרפת.
אבל קיימת סתירה מאוד בסיסית בעסקי ההגירה, בייחוד בעסקי ההגירה לשם עבודה. המשקים הקפיטליסטים המפותחים לא יכולים להתקיים ללא "עבודה זרה", בייחוד בענפי החקלאות, השירותים ואף בתעשיות עתירות ידיים מסוימות; אבל המדיניות הקבועה גם בארץ היא של צמצום ההגירה.
עם העמקת המשבר הקפיטליסטי מהקיץ שעבר, אף דרישות המינימום נעשו גבוהות הרבה יותר. בריטניה, למשל, הצהירה שהיא מוכנה לקבל מהגרים צעירים בתנאי שהם בעלי תואר שני המוכר על ידי מערכת ההשכלה הגבוהה הבריטית. וחמור מזה: באיטליה, ברלוסקוני הכריז שהמדינה איננה "רב-תרבותית" ולכן, יש לעשות הכל על מנת להדוף את "הפלישה האפריקאית". עוד הוא אישר הקמת "משמרות שכנים להגנת רכושם של האזרחים האיטלקיים" בערים שבהן מתגוררים מהגרים רבים.
משטרות הממשלה הסוציאליסטית של ספאטרו בספרד והממשלה השמרנית של סרקוזי בצרפת פתחו במבצעים ל"מיגור ההגירה הבלתי חוקית", שהיו למעשי גירוש המוניים. בצרפת כל המעניק סיוע למהגר עבודה (והכוונה איננה למי שמעסיק אלא למי שמעניק סיוע הומניטארי) יכול להישלח לכלא.
לכאורה, "פינוי" ענפים שלמים מהגירת עבודה ובייחוד בעת משבר, תורם להקטנת מימדי האבטלה במדינות השונות. הבעיה היא שבעתות משבר, הרפלקס המותנה של כל מעסיק הוא שיקום שיעורי הרווח שלו. ועל מנת לשקם שיעורי רווח אין דרך קלה יותר מהעסקה "זולה" קרי מהגרי עבודה, בייחוד מהגרי עבודה בלתי חוקיים. כך, שליד המדיניות המוצהרת, קיימת מציאות כלכלית וחברתית שאינה מוצהרת, ב"כלכלה הריאלית", שבה הביקוש למהגרי עבודה, דווקא בעתות משבר רק גדלה. לא רק הביקוש גדל, גם ההיצע גדל בהתמדה. כי המשבר הפריפריות הוא לרוב עמוק יותר וקשה יותר מאשר במרכז המערכת הקפיטליסטית העולמית.
כך, שהביקוש גדל, ההיצע גדל, האבטלה גדלה ואחת הדרכים הקלות ביותר של השלטונות כדי להתמודד עם משברים שעמם הם לא מצליחים להתמודד בהצלחה היא שנאת זרים, גזענות והגברת המאבק על מקומות העבודה הפנויים. ממשלת ישראל הכריזה באחרונה על רצונה לגרש 100 אלף עובדים "בלתי חוקיים" מהארץ. כי לדברי שר האוצר הזוטר, פרופ' יובל שטייניץ, ישנם בישראל "יותר מ-400 אלף עובדים זרים". קרי: הסיבות לאבטלה הגואה אינן המדיניות הניאו ליברלית של הממשלה או המשבר הקפיטליסטי הסיבה היא אותם "400 אלף" מספר שאינו משקף את המציאות בשוק העבודה. על פי ההערכות, מדובר על מחצית ממספר זה: כ-110 אלף עובדים עם רישיון ועוד מספר דומה של עובדים ללא רישיון.
הפתרון: התאחדות העובדים
מהגרי עבודה בעידן הגלובליזציה לא רק עובדים בבניין או בחקלאות. גם בסיליקון ואלי כשליש מהנדסים, המתכנתים והמנהלים הם זרים ובהם ישראלים רבים. אותם העובדים: פועל הבניין הסיני בתל-אביב ומהנדס התוכנה הישראלי בקליפורניה, משגרים מדי חודש עשרות מיליארד דולר כדי לתמוך ולסייע לבני משפחותיהם. אין נתונים עדכניים על הזרמת ההון הגדולות, אבל השבועון הבריטי "אקונומיסט" העריך באפריל 2001 שכ-100 מיליארד דולר "נשלחים הביתה" מדי שנה על ידי מהגרי עבודה בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות. כך שגידול ההגירה איננה עוד סוגיה שנתונה לפרט או לבני משפחתו זו יוזמה ממשלתית ויש מדינות, כגון הפיליפינים, בהן פועלים משרדי ממשלה לחיזוק ההגירה.
ארגון העבודה הבינלאומי אף פרסם באחרונה מסמך ארוך החושף את תנאי הניצול של מהגרי העבודה ובעקבות קריאת המסמך, נשאלת השאלה: אם מהגרי העבודה היו לתופעה של קבע, אם הרצון להעסיקם בעתות משבר רק עולה ואם הממשלות עושות שימוש במהגרי העבודה לצורך "הפגת מתיחויות" חברתיות, איך ניתן לעצור את מעגל השנאה? רק לקבוצה אחת בתוך החברה יש אינטרס מובהק לעצור את מעגל השנאה. וזו קבוצת הרוב: העובדים.
קודם כל, כי מהגרי עבודה הם בסופו של דבר עובדים. וחלוקת העובדים על פי מוצא רק פוגעת בכלל העובדים (ולא רק במהגרי העבודה). שנית, כי איחוד כוחות יכול להדוף לחצים להורדת מחיר העבודה. שלישית, כי רבים מהעובדים בארצות השונות הם בעצמם צאצאיהם של מהגרים. הוריהם עמדו לפעמים בדיוק איפה שעומדים כעת ה"הזרים". לכן, איגודים מקצועיים לוקחים על עצמם, ברוב המדינות (הכוונה איננה לישראל, כמובן, בה מהגרי עבודה אינם יכולים להיות חברים בהסתדרות) את הטיפול בייצוגם, קידומם ושילובם של מהגרי העבודה.
ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית