3 טריליון סיבות טובות להידוק הרגולציה על הבנקים

>> האם יכול להיות זמן טוב יותר להיות בנק? אם יש לכם הון ואומץ, בשווקים יש הרבה הזדמנויות - כפי שמבינים היטב בגולדמן סאקס, שחזר למלא את כיסיו בסיכונים. הממשלות מעודדות מינוף רב יותר ונותנות ערבויות לנתחים עצומים מהמערכת הפיננסית - כך שתוכלו לשמור על הרווחים ולהעביר את ההפסדים למשלם המסים. איום ההלאמה חלף והקפיץ את מחירי מניות הבנקים. הכסף זול (שמקבלים מהבנק המרכזי), יש שפע של פקדונות והרבה לווים מיואשים, ולכן ההלוואות החדשות מבטיחות רווחיות גבוהה. הרבה לפני ההתרסקות, רווחי הבנקים רק נראו גדולים; כיום הם יכולים להיות אפילו ממשיים.

מכרה הזהב הזה חובק עולם. הממשלות והרגולטורים רוצים שהבנקים יגרפו רווחים כדי שיחזרו לאיתנם במהירות, לאחר שמחקו יותר מ-3 טריליון דולר. זה חלק מהעסקה המפלצתית שחלבו הבנקים מהממשלות. משלמי המסים שפכו טריליוני דולרים על המוסדות, לרוב מבלי לדעת אפילו למה הם ערבים. בתמורה, נראה שהכלכלות הצליחו להימנע מקריסה במערכות התשלומים ואספקת האשראי, שהיתה עלולה להביא לשפל כלכלי אדיר.



בעולם אידיאלי כל ממשלה היתה מבטיחה שבפעם הבאה היא תיתן לרעים ליפול. אך ההבטחות לאפשר לתעשיית הפיננסים לקרוס מחר מתנפצות על ידי חבילות הסיוע העצומות של היום. השווקים שהיו עדים להתערבות הממשלתית במשבר הנוכחי, יאפשרו לאנשי הפיננסים לשוב ולקחת סיכונים גדולים מדי. משום שמשלמי המסים יסבסדו את עלויות המימון של הבנקים, הם יסבסדו גם את הדיווידנדים לבעלי המניות של הבנקים ואת הבונוסים של עובדיהם.



צריך כבר להבין כי סיכון מופרז ושכר מופרז בתחום הפיננסים עלולים להרעיל את הקפיטליזם ולהחריב את הכלכלה. אך להצלת מגזר הפיננסים יש מחיר: יצירת מערכת פגיעה יותר ומסוכנת יותר מאי פעם.



רק רה-רגולציה חזקה תציל את משלמי המסים



יש הטוענים כי רק רה-רגולציה דרקונית יכולה להציל את משלמי המסים מהמשבר הבא. יש צורך לשנות את המבנה. הממשלות צריכות לבצע ניקוי אורוות בבנקים שהם גדולים מדי ומסוגלים לחנוק את כל המערכת. או שהן צריכות לנסות להתיר את הסבך ולבודד את החלקים המסוכנים. בנקים חדשים ו"צרים" (עוסקים בתחומים מסוימים) יוכלו לקבל מקום שמור בסירת ההצלה הממשלתית, אך בתמורה לכך שיוכפפו לרגולציה כבדה. שאר התעשייה תוכל להישאר חופשייה לשחות - ולטבוע.



אך בדרך לפתרון גדול ומבני יש שתי בעיות: האחת היא שהרפורמה אינה כה קרובה כפי שהיה נראה בתחילה. איש אינו רוצה בנקים שהם כה גדולים עד שהם חונקים את התחרות (גם אם הם מהווים מקור ליציבות בפני עצמם), אך פירוק הבנקים הגדולים ליחידות קטנות שלא מציבות סיכונים מערכתיים עשויה להיות משימה מורכבת וארוכה לאין שיעור. ובאשר לבנקים צרים, מהם בדיוק החלקים החשובים מדי מכדי ליפול? הדעה לגבי השינויים המערכתיים יכולה להשתנות במהירות. החילוצים של היום כללו גם את בנקי ההשקעות וחברות הביטוח, שלא נחשבו עד כה איום מערכתי.



החיסרון השני הוא חוסר היעילות. הגבלת גודל הבנקים עשויה למנוע מהם להגיע לקנה מידה שמאפשר להם לממן עסקות גלובליות. לנוכח המגבלות, נוצרו בשנים האחרונות חידושים פיננסיים. למשל, הסיכון עבר לחברות לא בנקאיות, כמו קרנות כספיות, שנזקקו לאחר מכן לחילוץ. הרגולטורים יכולים לעצור את החדשנות, שחלקה אכן נוצל לרעה, אך שונאי החידושים בתעשיית הפיננסים יכולים לגרום לנזק כלכלי לא פחות משונאי חידושים בכל תחום אחר.



תחת זאת, עדיף להתמקד בשני גורמים מעיקים יותר שעשויים להניב תוצאות רדיקליות למדי: רגולציה והון. לפי כל קנה מידה, הרגולטורים זקוקים לעזרה. אין צורך להקים רשות פיקוח עולמית בקנה מידה הולם לזה של תעשיית הפיננסים: הכסף לתוכניות החילוץ מגיע בסופו של דבר מהמדינות עצמן. אך יש מקום לרפורמות רבות - המערכת האמריקאית היא שדה קרב כאוטי של פיאודלים מתחרים, המערכת של בריטניה היא משטר "תלת-ראשי" מעורפל - ויש עיקרון כללי שימושי שאותו צריך לאכוף. הרגולטורים צריכים להתמקד בתפקוד: אם חברה כלשהי מתנהגת כמו בנק, יש לפקח עליה כבנק - גם אם אינה רשומה ככזאת. באופן אידיאלי תישמר מערכת עקרונות רחבה שתקיף את כל המגזרים, ותעמיד דרישות סף להתנהלות פיננסית זהירה.



המחוקקים מתפתים בקלות להון וללוביסטים



הרגולטורים יכולים להשתמש גם בשווקים. כושר הפירעון של הבנקים תלוי בהון הבסיסי שלהם. הרגולטורים יכולים לפקח על מצב ההון, או להשתמש בשווקים כמדד לסיכון לאובדן כושר הפירעון - מה שיסייע לקבוע אם הבנקים נדרשים לגייס הון נוסף. הרגולטורים יכולים לגרום למנהלים לזהות סיכונים מערכתיים על ידי קישור בין הבונוסים שלהם לבין האג"ח של הבנק. כשהמנהלים מזדהים עם בעלי המניות, כפי שהם עושים עכשיו, הם חוששים רק מפני הפסדי בעלי המניות. הפסדים קטסטרופליים אחרים אינם משמעותיים עבורם. לתמריצים יש משמעות גדולה: אם עלויות הסיכון הגבוה יחושבו במאזני הבנקים, הבנקאים יחלו לבחון בקפדנות רבה יותר את האופן שבו הם משקיעים את הכסף, ויהיו פחות מועדים להימורים מסוכנים במרדף אחר בונוסים גבוהים יותר.



רגולטורים חכמים יותר וחוקים טובים יותר יכולים לסייע. אך למרבה הצער, כפי שהוכיח המשבר בעוצמה כה רבה, הרגולטורים עשויים לשגות. עם הזמן, ישיגו אנשי הפיננסים יתרון על פני מפקחיהם. הם זוכים לשכר גבוה יותר, להכשרה טובה יותר ולהשפעה רבה יותר מהרגולטורים. המחוקקים מתפתים בקלות להון וללוביסטים. המצביעים אינם בקיאים ברזי הרגולציה ומשתעממים ממנה. אם המערכת הפיננסית תלויה בחוכמת הרגולטורים, היא עלולה לקרוס באופן קטסטרופלי.



ומכאן החשיבות העצומה של ההון. יש לאלץ את הבנקים לממן עצמם עם מניות רבות יותר והון נוסף הכרוך בסיכון, אולי תוך שימוש באג"ח שמומרות באופן אוטומטי למניות כשמתחילות הצרות. דרישות הון גבוהות יותר יסכנו יותר מכספי בעלי המניות, ובצורה מכרעת יאפשרו לבנקים לספוג הפסדים רבים יותר בתקופות קשות. אפשר לראות זאת כשולי רווח להגנה מפני טעויות רגולטוריות.



הרגולציה לא יכולה לעצור במו ידיה משבר כלכלי, אך היא יכולה למזער את הנזק. העלאת דרישות ההון מהבנקים מאטה את יצירת האשראי, ואולם התגמול הוא מערכת פיננסית בריאה יותר שמביאה לצמיחה מהירה יותר בטווח הארוך. יש 3 טריליון סיבות טובות לחשוב שהפשרה הזאת משתלמת.