>> הדירה של יואל גולדנברג השקיפה בעיקר על טורי המצבות של בית הקברות סנהדריה. כשפנה אלי לפני כ-30 שנה שאמכור אותה, פירסמתי מודעה: "שלושה חדרים, מקום שקט מאוד, נוף מקאברי". חלק מהמתעניינים ביקשו תרגום לעברית והתחלחלו מהרעיון לגור מעל בית קברות, ואלה שבאו לראות את הדירה ניתקו קשר. חודשיים אחרי הפרסום השתרך למשרד שלי אדם מבוגר שהזדהה אף הוא כגולדנברג. הוא חתם על טופס התיווך וכעבור רבע שעה הגענו לשכונת סנהדריה.
בעל הדירה פותח את הדלת, נועץ מבט בקונה הפוטנציאלי וכמעט מתמוטט. גם גולדנברג השני קופא על מקומו ופניו מחווירים. לפתע הם נופלים זה בזרועות זה, מתייפחים כמו תינוקות ולא מרפים מחיבוקים ונישוקים. מה, בגיל הזה? אני תוהה. כשהחיבוקים מתחלפים בשיחה רגשנית בפולנית שוטפת, אני מתחיל להרגיש מיותר. גולדנברג מסנהדריה מבחין במבוכתי ואומר: "לא ראיתי את אחי מאז שהפרידו בינינו במחנות, זה נס גדול שהבאת אותו לכאן". נפרדתי מהם לשלום וחזרתי למשרד. אחר הצהריים התקשרתי, ושניהם ענו לי כאיש אחד: "לא קונים, לא מוכרים. תודה רבה, ניפגש בשמחות".
כמה חודשים אחרי האיחוד הדרמטי קפצתי לטאבו במורד מגרש הרוסים כדי להסדיר משהו. בתור האינסופי לפקיד נזכרתי פתאום בזוג המוזר והחלטתי לבדוק אם חל שינוי בנוסחי הרישום של הדירה בסנהדריה. באותו רגע חלף באולם אדון חיים חבר, מנהל הטאבו. "מה אתה שוב רוצה ממני, מונשיין", הוא מילמל. "תעשה טובה ותבדוק לי אם יש שינויים בדירה בסנהדריה", ביקשתי. אדון חבר חזר ועידכן שאכן קיימת הערת אזהרה על הדירה ושהשמות זה פעמיים גולדנברג.
מיד נטשתי את הבניין ומיהרתי לצלצל לשניהם מבניין הדואר הסמוך. האחים לא התרגשו מדברי והשיבו קצרות: "תודה רבה, ניפגש בשמחות". טסתי מיד למשרד של עו"ד יוסי שפירא, שעליו אמר אבי המנוח: "עדיף עורך דין ג'ינג'י צעיר ונמוך מאדבוקט גבוה עם קרחת". שפירא פעל במהירות וניסח תביעה בסדר דין מקוצר. במשפט, שהתנהל בפני השופט משה חסון ז"ל, טענו השניים להגנתם שהעסקה נסגרה בתוך המשפחה ולפיכך לא נזקקו לשירותי מתווך. עוד טען גולדנברג הקונה כי לא יידעתי אותו שהדירה פונה לבית קברות. כששפירא הראה לשופט את המודעה שפירסמתי, הוא פרץ בצחוק. כצפוי, זכיתי במשפט והאחים נדרשו לשלם את דמי התיווך.
חלפו שנים. בוקר אחד מתקשר אלי הקונה גולדנברג ואומר בקול מפויס: "מונשיין, מה שהיה היה. אני רוצה שתמכור את הדירה". מופתע מההתפתחות אני נוסע אליו ומתרשם מהשינויים שהכניס בה. "עשיתי רמונט רציני", הוא מציין בגאווה. "אז למה למכור?", אני מקשה. "אחי הסתיר ממני", הוא מסביר, "שלשכנים יש בן לא בסדר שדופק את הראש בקיר המשותף ומזעזע את כל הבניין. זה סוד גלוי, אבל כולם שותקים כדי לא להוריד את ערך הדירות. אני כועס על אחי בגלל זה". "אז תבוא בטענות אליו", אני אומר לו. גולדנברג שותק רגע קל, לוקח אותי לחלון שמשקיף על בית הקברות ונאנח: "אחי שוכב שם למטה, אין עם מי לדבר".
-
הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי, מחבר "אגדות מונשיין"
davidmoonshine@gmail.com
נוף לבית קברות
דוד מונשיין
22.5.2009 / 7:07