סדקים בחומת הלכת קינזי

בעת הגשת כתבי אישום נפרדים נגד כמה שותפים לעבירה נוצרת בעיה שכיחה לפרקליטות, הידועה לכל סטודנט שנה ב' למשפטים בשם "הלכת קינזי" - החלטה של של בית המשפט העליון מ-1975; הלכה זו קובעת כי נאשם במקרה כזה אינו יכול להעיד במשפט של שותפו לעבירה לפני שההליכים נגדו הסתיימו.



בית המשפט העליון קבע כי קיימים כמה חששות שבגינם יש לאסור על עד שמשפטו לא הסתיים להעיד נגד שותפו: ראשית, יש חשש כי העד יתן עדות שתסייע להרשעת שותפו, בציפייה לתמורה עתידית על ידי התובעים.



שנית, יש חשש כי העד ינסה להגדיל את חלקו של שותפו במעשה העבירה שביצעו יחד.



בית המשפט העליון הבין כי במצב זה העד עלול לסרב להשיב על שאלות העלולות להפליל אותו, ובכך לפגוע זכותו של הנאשם לחקירה נגדית. בעקבות ההחלטה של בית המשפט בעניין קינזי, בתי משפט מנעו מעדים שמשפטם לא הסתיים להעיד במשפט של שותפם לפשע.



בשנים האחרונות, גופים שונים במערכת המשפט משמיעים ביקורת חריפה על המגבלה שיוצרת הלכת קינזי; שופטים מתלוננים על סרבול ההליכים המשפטיים שמתנהלים בפניהם, עקב הצורך לעכב את הדיון בעניינו של נאשם כדי להמתין לסיום משפטו של שותפו לפשע - המתנהל בפני שופט אחר. גם בפי הפרקליטות יש ביקורת על הסחבת בניהול המשפט עקב האי-יכולת של שותף לעבירה להעיד לפני שמשפטו הסתיים; זו גורמת לשחרור לא מוצדק של נאשמים ממעצר עד תום ההליכים המשפטיים, שכן פרק הזמן שבו ניתן להחזיק נאשם במעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים התקצר ל-9 חודשים.



ביקורת נשמעת גם על הדרך שבה מתמודדת הפרקליטות עם המגבלות שמטילה עליה הלכת קינזי; לטענת סניגורים פליליים, הפרקליטות נוהגת לסגור עסקות טיעון מקלות עם שותפים זוטרים לביצוע הפשע, על מנת שיהיה להביאם כעדים במשפטו של הנאשם המרכזי - כל עוד זה נמצא במעצר עד תום ההליכים.



באחרונה נתן שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אורי שהם פסק דין המצמצם את תוקפה של הלכת קינזי; שהם התיר לשותף לביצוע פשע להעיד נגד שותפו לפני שהסתיים משפטו. שהם, המשמש שופט בית משפט מחוזי, קבע כי הוא אמנם מחויב לתקדים שנקבע על ידי בית המשפט העליון בעניין קינזי, אך לדעתו אין מקום לפעול על פי הפרקטיקה באופן אוטומטי. שהם סבור כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ועל בית המשפט לתת תוקף להלכת קינזי רק במקרים שבהם הנימוקים אשר הובילו את בית המשפט העליון לבסס את הלכת קינזי תקפים. שהם קובע כי אם ניתן להוכיח כי אין "כל יסוד לחשש שהעד ישנה את עדותו על מנת להקטין את חלקו על חשבון שותפו או מתוך ציפייה לקבל תמורה מהתביעה, אין עוד סיבה למנוע את השמעת עדותו גם אם משפטו עדיין לא הסתיים".



שהם בהחלטתו סוקר את הביקורות של ערכאות השיפוט השונות ושל אנשי האקדמיה שקראו לבטל את ההלכה. השופט אף צוטט אמרות אגב, מפי שופטי בית המשפט העליון, שבהחלטות שנתנו ציינו כי יש מקום לבטל את ההלכה.



לדברי שהם, ב-1992 הוגשה הצעת חוק מטעם הממשלה לביטול הלכת קינזי. הצעה זו עברה בכנסת, אך לדבריו לא קודמה ולא הובאה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית - מטעמים שלא הובהרו.



שהם מתייחס בהחלטתו למגמה הקיימת לצמצם את הלכת קינזי, בעקבות השינוי שחל בשנים האחרונות בגישת בתי המשפט לדיני הראיות; בעבר, בתי משפט בתיקים פליליים היו בודקים את טיב הראיות על פי קבילותה או אי-קבילותה של הראיה.



כיום, בתי המשפט נוטים לקבל את מרבית הראיות המוצגות בפניהם ולאחר מכן להעריך מה המשקל או החשיבות שיש לתת להם. שהם גורס כי העברת הדגש ממידת הקבילות של הראיות לבדיקת משקלן מובילה למסקנה שבמקרים אשר בהם לא מתקיימים הנימוקים המצדיקים את קיומה של הלכת קינזי - אין מקום להתחשב בה (פ 40063/01).