אז מה לא נורמלי אצלנו?

>> "העם היהודי הנודד, שכל ימיו נבעט ממקום למקום, הגיע לארצו והחליט להתיישב קבע. זו הסיבה לכך שאנחנו מקובעים תרבותית לרכישת דירה והורים עושים כל מאמץ לסייע בכך לזוגות צעירים". זוהי תזה שלטת בשיח הישראלי. האם היא נכונה?

עיון בנתונים עולמיים מראה כי אמנם ישראל נמצאת במקום גבוה - שיעור הדירות בבעלות בישראל הוא 70% - אבל למי שמאמין כי זהו שיעור חריג צפויה הפתעה. אנחנו לא רחוקים מארה"ב, שבה 66% מהדירות הן בבעלות הדיירים, ושווים למצב באנגליה, באסטוניה ובניו זילנד. בפורטוגל, בספרד ובליטא השיעורים אפילו גבוהים בהרבה. גם ברוב המדינות במערב אירופה שיעור הדירות בבעלות גבוה מ-50%.



טענה אחרת גורסת שבישראל קשה יותר לרכוש דירה מאשר במדינות אחרות. בדיקה של BDO לסוף 2008 העלתה כי רכישת דירת 3.5-4 חדרים בישראל מצריכה לשלם 108 משכורות נטו - כתשע שנים. השוואה למדינות אחרות מעלה גם כאן כי אנחנו נמצאים בצמרת העולמית, ואולם רחוקים מלהיות שיאני עולם. מחיר דירה ממוצעת בהולנד שווה ל-117 משכורות ובספרד ל-110 משכורות. גרמניה, עם 95 משכורות לדירה, אינה רחוקה מאתנו כל כך.



אז מה לא נורמלי במדינת ישראל? השילוב בין שני הנתונים האלה. בדיקה השוואתית בין חמש מדינות לבינינו מראה כי במדינות שבהן מחירי הדירות, במונחים של משכורות, גבוהים - שיעורי הבעלות על דירות נמוכים. זהו קשר הפוך והגיוני למדי, שאומר בפשטות שככל שמחירי הדירות גבוהים, שיעור הבעלות עליהן נמוך. בישראל, לעומת זאת, המציאות אחרת: שיעור הדירות בבעלות גבוה, וכך גם מספר המשכורות הדרושות לרכישת דירה.



ואולם גם כאן, מתברר, אנחנו רחוקים מלקבוע שיא. בספרד, שמחזיקה בשיעור בעלות גבוה בהרבה מישראל, מחירי הדירות יחסית לשכר הממוצע הם בין הגבוהים בעולם המערבי. עם זאת, סביר להניח שהפקיעה של בועת הנדל"ן הספרדית תוריד את היחס הזה.