הנה עברנו עוד אבן דרך במשק הישראלי. שר האוצר לשעבר של מדינת ישראל הורשע בשורה של עבירות פליליות חמורות: 1. גניבה בידי מנהל - עבירה על סעיף 392 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
2. מרמה והפרת אמונים בתאגיד - עבירה על סעיף 425 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
3. הלבנת הון אסורה - עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000.
4. רישום כוזב במסמכי תאגיד - עבירה על סעיף 423 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
5. הפרה של הוראות חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, לעניין איסור קבלת תמורה חומרית כלשהי בגין כהונה של אדם כנבחר בגוף ציבורי (להלן - חוק חסינות חברי כנסת).
6. קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
העבירות שבהן הורשע אברהם הירשזון אינן נוגעות לתקופה שבה היה שר אוצר, אלא החלו ב-1998 - שמונה שנים לפני שהוא מונה לשר אוצר בממשלת אולמרט.
מדוע זה חשוב? במובן האישי של הירשזון זה לא כל כך משנה. לגנוב כשאתה שר אוצר זה מצמרר - אבל גם לגנוב כאשר אתה יו"ר קופת חולים זה מבחיל. כדאי גם להזכיר מיהי אותה עמותת ניל"י (נוער יהודי למען ישראל) שממנה גנב הירשזון - עמותה המפעילה מעונות לילדי עובדים ברחבי המדינה ונתמכת על ידי משרד העבודה והרווחה. אבל במונחי המערכת הפוליטית והציבורית בישראל - העובדה שהירשזון היה גנב (שטרם נתפס) עוד לפני שמונה לתפקיד שר האוצר חשובה במיוחד.
השאלה שצריכה להעסיק כיום את הציבור בישראל אינה העבירות של הירשזון. השאלה החשובה ביותר היא כיצד הגיע האיש הזה להיות שר אוצר.
האם להירשזון היתה לכל אורך הקריירה תדמית של איש אמין, הגון, רציני ומקצועי - ולכן מונה לשר אוצר? או שמא כל מי שבא עמו במגע בעשור שקדם למינוי ידע שמדובר בעסקן רקוב?
התשובה ידועה: כולם ידעו מיהו הירשזון ומדוע הוא מונה לתפקידו. ידעו שהוא עסקן קטן שלא יודע להפריד בין עסקי הציבור לבין עסקיו שלו, בין החברים הקרובים לו לבין האינטרס הציבורי.
הירשזון מונה לתפקיד רק משום שהיה חבר של ראש הממשלה אהוד אולמרט ומשום שאולמרט ידע שהוא יכול "לסמוך" על הירשזון. יסמוך עליו שיקדם את הכלכלה? שיהווה מודל? לא, כמובן שלא. יסמוך עליו שיעשה מה שהוא יבקש ממנו, כאשר יבקש ממנו.
גם חיבתו של אהוד אולמרט לכסף ולחברים העשירים שלו היתה ידועה היטב לפני שעלה לשלטון ואחרי שעלה לשלטון. אבל הוא בכל זאת עלה לשלטון. גם אם אולמרט יזוכה מכל הפרשיות הפליליות שבהן היה מעורב בעשור האחרון - ממעשיו, אלה שאין עליהם מחלוקת, נודף סירחון ציבורי של התנהלות ברוטלית, לא אתית, לא ישרה ולא הגונה.
הירשזון ואולמרט הם פוליטיקאים של "חברים". העמדות הבכירות שהם תפסו במערכת הציבורית בישראל מלמדות על הנורמות הפסולות שהשתרשו בישראל. ה"חברות" היא מעל לכל.
ומהי ה"חברות"? דאגה לחברים? נאמנות? יושרה? הקרבה אישית למען אלה שהלכו אתך דרך ארוכה?
חס וחלילה. "חברות" בזירה הציבורית והעסקית בישראל ב-2009 משמעותה רתימת משאבי ציבור, משאבים של אנשים חסרי פנים, חלשים ולא מחוברים, לטובת המקורבים אליך - כדי שאלה בתורם ירתמו גם הם את המשאבים שנגישים להם כדי לעזור לך. שמור לי ואשמור לך, גנוב לי ואגנוב לך.
מבחינה משפטית, קל הרבה יותר לגנוב באמצעות חברים. אני מסדר לך ואתה מסדר לי. אותי קשה יהיה לתפוס בגניבה וכך גם אותך. אם החברות ביננו אמיצה מספיק, יש לנו "כבוד" ו"נאמנות" של גנבים ונוכל להזרים לעצמנו ולחברינו את נכסי הציבור לאורך תקופות ארוכות מאוד. בטפטוף או במכות גדולות. קשה יהיה לתפוס אותנו - כי הכל עובד בשיטת ה"שלח לחמך על פני המים וברבות הימים תודיע שאתה פורש, עושה לביתך - והלחם ימתין לך".
יקפצו עכשיו הקוראים ויגידו שזאת השיטה ברוב מדינות העולם. נו, גם כן נחמת טיפשים ורעים. מדינת ישראל אינה מדינה כשאר מדינות העולם, האתגרים העומדים בפניה גדולים בהרבה, קצב ההידרדרות של מערכות חיוניות רבות שלה בשנים האחרונות גדול יותר. לעולם לא נשיג כאן שינוי אמיתי, לעולם לא נצא מהסטטוס קוו, מהציניות המכוערת שהשתלטה עלינו - אם נובל על ידי כנופיות ה"חברים", אלה שעסוקים רק בדאגה זה לזה באמצעות רתימת משאבי הציבור או באמצעות הקרבת עתיד הציבור.
אסור לטעות: התופעה הזאת אינה רק נחלתו של הסקטור הציבורי. הסקטור הפרטי והציבורי מפרים ומזינים זה את זה. הנורמות מחלחלות מאחד לשני. אין שתי מדינות בישראל - אם בסקטור אחד מקובל לגנוב, גם בסקטור השני יגנבו.
מדינת המאכערים
במהלך הראיון עם נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, שמובא בגיליון הזה, התרחשה הפתעה. הנגיד בחר לקרוא בפני המראיינים שלוש פסקאות מתוך מחקר כלכלי בינלאומי העוסק בהשפעה ההרסנית שעשויה להיות לקבוצות עסקיות חזקות על הפוליטיקה ועל הכלכלות במדינות קטנות. כאשר שאלנו את פישר מדוע הוא קורא לנו את הקטע, שאותו סימן במרקר צהוב, הוא ענה שזה רלוונטי למדינות קטנות.
לפני 12 שנה כתב הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, ד"ר יורם טורבוביץ', דברים דומים על הסכנה לדמוקרטיה בישראל כתוצאה משליטת קבוצות עסקיות גדולות. טורבוביץ' כתב את הדברים בהקדמה שניסח לדו"ח ועדת ברודט, שקראה לפרק את הבנקים מהחזקותיהם הריאליות.
כידוע, טורבוביץ' נמצא כיום במקום אחר לחלוטין - והפוליטיקאים, השרים והרגולטורים בישראל שמכירים היטב את התופעה שבה עוסק המאמר, מעדיפים לעסוק בעניינים אחרים.
גם סטנלי פישר קיווה, כאשר הגיע לישראל, שהוא לא יצטרך לעסוק בשאלת ההשתלטות של קבוצות עסקיות על קבלת ההחלטות במדינה. אבל במאבק שלו להדחתו של יו"ר בנק הפועלים, הוא מצא עצמו בסיטואציה שהזכירה לו, ולו במעט, את ימיו בקרן המטבע הבינלאומית - כאשר ניסה לבצע רפורמות מבניות ברוסיה או בתאילנד.
אין זה מקרה שפישר הוא היחיד שהחליט להרים את הדגל הזה. הוא איש אמיד, הוא צבר את כל היוקרה שאדם במעמדו יכול לצבור והוא לא סוחב אחריו מזוודה מלאה בחברים, בקשרים ובהיכרויות.
והנה אנחנו חוזרים בעצם לסעיף הראשון: כיצד מגבשים מדיניות כלכלית ומנהלים משק הוגן במדינה הנשלטת על ידי רשתות צפופות של חברים - טייקונים, פוליטיקאים, שרי אוצר, עורכי דין, מאכערים ועיתונאים. כולם בסיר אחד מהביל, איש מגרד את גבו של האחר.