הורה הכפולה

הורה, המופע החדש של אוהד נהרין, היה הכל חוץ מריקוד עממי ושמח. אמנם נקודת המוצא היתה ספסלים שהזכירו קצת ספסלי חדר אוכל של קיבוץ, אך משם יצאו הרקדנים דווקא למחול ברבורי ששאב השראה מהבלט הקלאסי שהגיע ממה שנדמה היה כמו חלל הבטן או אפילו מעמקי השאול, בעיקר בגלל השימוש בסינתיסייזר שעשה המעבד, המוסיקאי היפאני איסאו טומיטה.



ברגעים בהם הסינתיסייזר נדם, וניתן היה לשמוע רק את טפיפות הרגליים של השחקנים על הבמה הירוקה והמינימליסטית, קשה היה להתעלם מתחושת מבוכה קלה ששררה בקהל, ורק השיעולים של הגברת מהשורה השנייה הפרו את הדממה המעט מטרידה.



עוד בנושא: גלעד רייך מ"עכבר העיר"חושב שמדובר במופע הטוב ביותר של נהרין



11 הרקדנים הלבושים בשחור - למעט קריצה של זוג מכנסי חאקי קצרצרים - הפגינו מחול אינטנסיווי, תובעני, קצבי, "גברי" וחסר מנוחה, גם הרגעים הספורים של הומור, נעדרו רכות. לעיתים היה נדמה שמדובר באנדרלמוסיה מאורגנת, שנראתה בחלק מהקטעים כאילו המופע נמצא עדיין בשלב החימום בסטודיו, ולא בקטעים מגובשים על הבמה. ייתכן שהדבר קשור מתהליך העבודה של נהרין, שהעיד כי עבד ממושכות עם כל רקדן בנפרד, לפני העבודה כצוות.



מהדממה הפך הריקוד למתכתי. הרקדנים של נהרין שהפכו למכונות קצביות, כשברקע הפכה המוסיקה למעיין עינוי סיני. הצלילים התכתבו עם מכונות מלחמה רוסיות ומפעלי תעשייה, ואפילו עם מוטיבים חלליים, חוץ פלאנטיים (לכך תרמו בוודאי העיבודים המוסיקאליים, שלקחו אותנו ל"מלחמת העולמות" ו"לאודיסאה בחלל"). רק לקראת סוף היצירה, עת חזרו מוטיבים הברבוריים, נראה שהקהל יכול היה לשוב ולנשום לרווחה.