כך יוצרות המשפחות העשירות קיבעון כלכלי

למעט בארה"ב ובבריטניה, בעלי השליטה ברוב החברות הגדולות הן משפחות עשירות מאוד. מבני שליטה דמויי פירמידה, מניות משותפות וזכויות הצבעה נרחבות מאפשרים למשפחות האלה לשלוט בחברות מבלי להשקיע מהונן האישי. במדינות רבות משפחות כאלה שולטות בחלק ניכר מהכלכלה.



העניין מוביל לשלוש מסקנות: הראשונה היא שמבני הבעלות האלה, שמעניקים חלק גדול מזכויות השליטה בחברה למשפחות שלרוב לא משקיעות הון רב בחברה, יוצרים שורה של בעיות והקצאה לא נכונה של משאבים.



אם משפחות מעטות שולטות בחלקים גדולים של כלכלה מסוימת, לבעיות הניהול שיוצר מבנה ניהולי כזה יכולות להיות השלכות מאקרו כלכליות, שישפיעו על קצב החדשנות, על הקצאת המשאבים לכלכלה כולה וגם על הצמיחה הכלכלית. אם השפעה פוליטית תלויה במה שאדם שולט בו, ולא במה שבבעלותו, בעלי השליטה בחברות פירמידה אלה הגדילו את יכולת ההשפעה הפוליטית שלהם הרבה מעבר לגודל ההון שלהם.



השפעה זאת יכולה להשפיע לרעה על המדיניות הציבורית בסוגיות הנוגעות להגנה על זכויות קניין, על שוקי הון ועל מוסדות אחרים. עניין זה עשוי להוביל לקיבעון כלכלי או לשמר קיבעון קיים שכזה. מחקרים קודמים זיהו כמה מאפיינים מובהקים לעניין זה של קיבעון כלכלי, אך החשיבות הפוליטית שלו, והחשיבות של חלוקת השליטה במגזר הפרטי, עדיין מצריכות מחקר נוסף.



מחקרים רבים מצביעים על כך שהצמיחה הכלכלית תלויה במבנה שליטה נבון על נכסי הון. שני מחקרים נרחבים עוסקים בשאלה. האחד, שפורסם על ידי פיליפ אגיון, איב קרולי וססיליה גרסיה-פנלוסה, דן בסיבות לכך שאי-שיוויון כלכלי עשוי לפגוע בצמיחה. השני, שערך רוס לווין, דן בתפקיד שממלאים שוקי ההון בעידוד הצמיחה.



המסקנה המרכזית של אגיון, קרולי וגרסיה-פנלוסה היא שבשוקי הון שמתפקדים באופן מושלם חלוקת ההון אינה משנה, מאחר שההון מופנה לכל הזדמנות השקעה עד שהתשואה שווה לביקוש. בעיות פשוטות בשוק ההון, כמו האפשרות של סיכון מוסרי, תוקעות טריז בין העלות הפנימית והחיצונית של הון ויכולות לגרום לעשירים להשקיע יותר מכפי שרצו בתחילה, מפני שהעניים יותר משקיעים פחות. אם נניח שגם התשואה יורדת בהתאם, הרי שחלוקה מחדש של ההון, מהעשירים לעניים, תעלה את התפוקה הכללית. מה גם שחלוקה מחדש של ההון מפחיתה את סך ההלוואות ומקטינות את הסבירות של סיכון מוסרי.



לווין בוחן את התפקוד של שוקי ההון בתקופות של צמיחה כלכלית - את ארגון המידע, הרכישות, הקצאת המשאבים, הפיקוח על מנהלים ויישום השליטה בחברות. אם שוקי ההון גדולים ונזילים מספיק, ואם זכויות הקניין של המשקיעים מוגנות, משקיעים יחידים יכולים להרחיב את הדרכים שבאמצעותן הם שואבים מידע ולהימנע באופן מושכל מסיכונים, לפי המודלים שנוסחו על ידי סנפורד גרוסמן וג'וזף שטיגליץ, אנדריי שלייפר ורוברט וישני. ריצ'רד רול טוען כי מכניזם זה חשוב במיוחד לשינוי במחירי המניות, המתבצע בעקבות מידע על חברה ספציפית.



שני מחקרים אלה עוסקים בסוגיה מרכזית אחת: צמיחה כלכלית מצריכה שחסכונות ייהפכו להשקעות משתלמות. רגוראם רג'אן ולואיג'י זינגאלס, ארט דורנב, מורק, יאונג ואחרים טוענים כי שוקי ההון יעילים במובן זה, אם כי הם בהחלט לא מושלמים, משום שהם יוצרים תמריצים למשקיעים לאסוף ולעבד מידע ולפקח על בכירי החברות. לכן שוקי ההון יוצרים את התנאים לקבלת החלטות השקעה יעילות. כשרגולטורים ומחוקקים גורמים למשקיעים חיצוניים להיות בטוחים מספיק ביכולותיהם, המשקיעים החיצוניים רוכשים מניות.



כשהשווקים אינם מתפקדים כראוי, כלכלנים אינם מתקשים לאבחן את הבעיות. במידה רבה, תלויה היעילות של שוקי ההון בחלוקה נכונה של השליטה בכלכלה, במיוחד בכלכלות אשר תלויות באופן נרחב באליטות מקובעות, שיכולות בפועל לשלוט גם בהחלטות ההשקעות של הכלכלה כולה. הריכוז הקיצוני של זכויות שליטה בידיהן של אליטות קטנטנות מעורר חשש בנוגע לטיב ניהולן של אותן מדינות.



אחד המחקרים שבהם נעסוק הוא מחקרם של מורק, דיוויד סטנג'לנד ויאונג, שחילקו את המיליארדרים בעולם לשתי קטגוריות - מיליארדרים שעשו את הונם במו ידיהם ומיליארדרים שירשו את הונם - וסיכמו את סך ההון המוחזק בכל קטגוריה ובכל מדינה. שלא במפתיע, הם גילו כי התמ"ג לנפש של מדינה מסוימת גדל מהר יותר אם המיליארדרים שהרוויחו את הונם בעצמם שולטים בחלק גדול יותר מהתמ"ג. מה שמפתיע יותר הוא שקצב הצמיחה של התמ"ג לנפש אטי יותר במדינות שבהן מיליארדרים שירשו את הונם שולטים בחלק נרחב יותר מהכלכלה.



מחקר של רפאל לה פורטה, פלורנסיו לופז דה סילאנס ושלייפר מראה כי עניין זה נובע בעיקר ממבני שליטה דמויי פירמידה, שבהם חברת אחזקות משפחתית שולטת בכמה חברות ציבוריות, אשר שולטות גם הן בתורן בחברות ציבוריות נוספות וכן הלאה. חברי המשפחה ממונים לרוב לתפקידים בכירים בארגון, בנוסף למנגנונים נפוצים פחות כמו זכויות הצבעה מיוחדת ואחזקות משפחתיות משותפות.



זכויות הצבעה עליונות, המעניקות למניותיהן של המשפחות משקל רב בהרבה ממניות רגילות, מאפשרות לבני המשפחה לשלוט באסיפות בעלי המניות אף שבבעלותם רק חלק קטן ממניות החברה. מבנים אלה יכולים לאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינה מסוימת. הם גם הופכים את המבנה המקובל בקרב חברות גדולות בארה"ב - חברות עצמאיות עם בעלות מבוזרת ומנהלים מקצועיים - לתופעה נדירה בשאר העולם.



כדי לשמר את עמדתן הייחודית מתחת לרדאר, אליטות כאלה עשויות להשקיע מאמצים רבים ביצירת קשרים פוליטיים כדי לסכל כל התפתחות בשוקי ההון. ההשלכות של צעדים כאלה על הכלכלה עלולות להיות חמורות ביותר. עם זאת, גם אליטות אחרות שאינן משפחות יכולות להיות מקובעות בעמדות שליטה על נכסי חברות ולהתנהל באותו אופן כמו משפחות אליטיסטיות. התוצאה, בכל מקרה, תהיה זהה - שוקי הון שאינם מתפקדים ביעילות, שאפשרויות הכניסה אליהם מוגבלות מאוד, וקצב חדשנות נמוך.