כדי שלא יצמחו לנו עוד הירשזונים

בסמיכות זמנים מקרית לחלוטין ספג השבוע אגף התקציבים במשרד האוצר התקפות עזות מצד כמה אנשים שלא אוהבים את עוצמתו הגוברת, ואילו שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון הורשע בארבע עבירות של גניבה, הלבנת הון, רישום כוזב, מרמה והפרת אמונים.




על פניו, אין קשר בין הדברים. הכעס על אגף התקציבים עתיק יומין, ללא קשר לזהות השר העומד בראש המשרד, והוא מבוסס על טינה שורשית כלפי מי שיושב על הברזים. הסיפור של הירשזון אינו קשור למשרד האוצר. הוא הורשע בעבירות שביצע בתקופה שבה ניהל את הסתדרות העובדים הלאומית. המקרה של הירשזון מוכיח עד כמה זקוק השלטון בישראל למעוזים של כוח שמציבים את האינטרס הציבורי בראש מעייניהם, ולא מאפשרים לאף שר, פוליטיקאי, איל הון או לוביסט לחגוג על חשבון הקופה של כולנו.



אם מנתחים את המבנה השלטוני בישראל, מגיעים למסקנה ששמירה על הקופה הציבורית נהפכת למשימה לאומית דרמטית בחשיבותה. האינטרס הציבורי הוא להעניק לגופים העוסקים בכך שיניים. אחרת יצמחו לנו עוד הרבה הירשזונים - הגניבות ייהפכו למגיפה, והשחיתות לנורמה מקובלת ונסבלת.



למרבה הצער, מינויו של הירשזון לשר האוצר אינו בגדר תקלה נדירה. במשרדים ממשלתיים רבים מכהנים אנשים שאינם מתאימים לתפקיד ושהם חסרי כישורים, ובכל ממשלה בדור האחרון נמצאו שרים מושחתים. גם הפקידות עצמה לא נקייה משחיתות, רחוק מכך. ראינו בעבר לא מעט מקרים - במינהל מקרקעי ישראל, ברשות המסים ובמוקדי כוח אחרים שחולשים על משאבים ציבוריים - של שחיתות מהסוג הגרוע ביותר.



ריבוי מוקדי השחיתות במגזר הציבורי מחייב דווקא לבנות מעוזים של שמירה על הקופה הציבורית והאינטרס הציבורי, על מינהל תקין ועל שקיפות ובקרה. אגף התקציבים אמור להיות מעוז כזה, כמו המפקחים על הבנקים והביטוח, מבקר המדינה, רשות ההגבלים העסקיים ורשות ניירות ערך.



המתקיפים התורניים את אגף התקציבים הם יו"ר ההסתדרות עופר עיני, ראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרופ' שלמה יצחקי ורענן דינור, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "מדינה דמוקרטית עם שלושה דיקטטורים", התבטא יצחקי בהתייחסו לחשב הכללי, לאגף התקציבים ולנציבות שירות המדינה. עיני טען כי מדובר במוקד כוח מוגזם לפקידים, והציע להפקיד אותו בידי מנכ"ל משרד האוצר. יצחקי גם קיטר שהעוצמה הרבה של פקידי האוצר מחבלת בהנעת פרויקטים ממשלתיים כמו מפקד האוכלוסין, וטען כי מדובר ב"ניהול ריכוזי-רודני - יותר גרוע מזה של רוסיה הסובייטית".



דינור העניק לפקידי האוצר את התואר "הרשות הרביעית - הרשות של שומרי הסף". הוא לא התכוון להחמיא, אלא לצאת נגד העיוות שנוצר כתוצאה מכך שהאחריות היא של מנהלי המשרדים הממשלתיים, ואילו הסמכות היא של פקידי האוצר.



המתקפה על אגף התקציבים אינה חדשה. מי שבחר לשבת על ברזי הקופה הציבורית אינו יכול לצפות לאהבה ואהדה מקיר לקיר. במדינה שבה כמות המגזרים, הסיעות והאינטרסים היא אינסופית, אך טבעי הוא שהלחץ על משאבים ציבוריים יהיה כבד ויומיומי. יש כמובן בסיפור הזה המון אגו, מאבקי כוח וכיפופי ידיים, ואין ספק שהעוצמה והכוח שניתנו לאגף התקציבים יכולים לעלות לאנשים מסוימים לראש.



המערכת הציבורית והעסקית מלאה בסיפורים על כוחם הרב מדי של נערים שמנהלים את אגף התקציבים; רפרנטים בני עשרים ומשהו שמקבלים החלטות על רפורמות משקיות כבדות משקל, ויודעים לתת עצות ותוכניות עבודה לכל ענף במשק; ועוללים שמעכבים תשלומים ומחזיקים את כל המדינה שם למטה. מובן שאין זה מצב רצוי, והמצב התקין הוא שאגף התקציבים ידאג ליישום המדיניות הכלכלית שמתקבלת על ידי הממשלה, ולא ישמש בלם בגלגלי המשק.



אבל כאן מתחילה הבעיה. כוחם של גורמים רבים במשק נובע מבעיית חוסר המשילות. המערכת הביטחונית חזקה ומצליחה שוב ושוב לדאוג לאינטרסים של אנשיה בדיונים התקציביים; ועדי העובדים הגדולים מחזיקים את השאלטר ואת פתחי הכניסה והיציאה לישראל; מפלגות זעירות מקבלות מעמד ועוצמה גדולים מכפי משקלם; ועם שלל הגורמים שצוברים עוצמה גדולה בסיטואציה הזו נמנים גם אגפי משרד האוצר, ובראשם אגף התקציבים. למעשה, מדובר בעוצמה שנרכשה בין השאר כמשקל נגד לקלקולי שיטת הממשל שלנו.



ריבוי המפלגות, הכוח הרב של גורמים קטנים וסחטניים, השאיפה של כל שני אנשים לזכות בייצוג ותופעת הלוביסטים שמשתכללת והולכת יכולים בקלות להפוך את הקופה הציבורית להפקר ולדרדר את המינהל הציבורי. האופן שבו מתקבלות החלטות תקציביות בישראל, בדיונים אל תוך הלילה ובאמצעות לוביסטים ומאכערים, אינו חדש, אבל לא צריך לקבלו כעובדה מוגמרת. ראש אגף התקציבים הפורש, רם בלינקוב, ניסה להרחיק את הלוביסטים מהאגף, אבל הוא הלך הביתה ועמו גם היוזמה הזאת.



שיטת ממשל בלתי אפשרית, פוליטיקאים מושחתים, מאכערים ולוביסטים בכל פינה הם מתכון בדוק לשוד הקופה הציבורית. מי שרוצה אגף תקציבים מוחלש, צריך לדאוג לפני כן לניקיון הניהול הציבורי ולמנגנוני משילות חזקים שלא מותירים למאכערים מרחב מחיה ותמרון בין המשרדים הממשלתיים. כל עוד השיטה רקובה ומושחתת, מוטב שלשומרי הקופה יהיו כמה שיניים חזקות.



נ.ב.



יש ליצור הבחנה ברורה בין הפקדת הכוח והעוצמה בידי אגף התקציבים, כך שישמור על הקופה ויישם את מדיניות הממשלה, לבין קביעת מדיניות וסדרי עדיפויות משקיים. הפסיקה של בית המשפט העליון, שהכיר בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין ההכרה בהוצאות מטפלת לצורך מס, היא דוגמה טובה למקומות שבהם אגף התקציבים ורשות המסים צריכים למלא תפקיד אחר.



מדובר בפסיקה חברתית חשובה שמעודדת יציאת נשים לעבודה. יש לכך לא רק משמעויות כלכליות, אלא גם היבטים חברתיים רבי משקל של הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה במשק, תחושת ערך עצמי, עצמאות כלכלית וכדומה. הקופה הציבורית צריכה להתנהל באופן אחראי ומאוזן, אבל אין זה אומר שסדר העדיפויות הקיים הוא קדוש. רחוק מכך.



אם התקבלה פסיקה מלומדת שמטפלת בבעיה חברתית שהכנסת והממשלה לא נתנו לה מענה, אזי האוצר צריך למצוא פתרון תקציבי לבעיה. לא חלילה בהגדלת הגירעונות, אלא בהצבת חלופות לסדר עדיפויות אחר שיאפשר את קיום הפסיקה. כן, להיכנס למאבק עם קבוצת לחץ אחרת, כדי לפנות משאבים לקיום פסיקת העליון. מעט מאוד פעמים ניתנת לאזרח הקטן האפשרות לשנות סדרי עדיפויות ממשלתיים ולטפל בבעיה שאין לה לובסיטים ומאכערים. עכשיו יש הזדמנות כזו.