מלחמת הנגיד בממונה על השכר באוצר חייבת להיכשל

לנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, היתה אתמול מסיבת עיתונאים מוצלחת. אולם הישיבות של הבנק היה מלא עד אפס מקום. הנגיד הציג את עמדותיו בצורה בהירה וחדה, שאינה משתמעת לשתי פנים. אך בשורה התחתונה, כששוקלים את נימוקיו מול נימוקי האוצר, אפשר לקבוע באופן חד משמעי: הנגיד טועה.



לא ניתן להוציא את שאלת הפיקוח על השכר בבנק ישראל מסמכות הממונה על השכר באוצר. הצעתו המקורית של פישר, להטיל את ההכרעה בענייני השכר בבנק ישראל - מוסד ציבורי המעסיק 700 איש, חשוב ככל שיהיה - על ראש ממשלת ישראל העסוק כמעט מדי שעה בעניינים של חיים ומוות, נראית במקרה הטוב כהצעה פרובינציאלית.



אנו מצויים כיום במשבר כלכלי עולמי חריף, שאחת הסיבות העיקריות להיווצרותו ולהתפשטותו היתה כישלון הרגולציה. כעת מגיע הנגיד, המודע לכל הפרטים והעובדות האלה, ומציע להחליש באופן דרמטי את המוסד העיקרי המפקח בישראל על השכר במגזר הציבורי. זה נשמע לא טוב.



במשך שנים נוהל נושא השכר בבנק ישראל באופן מסואב. עד היום איש לא חקר, ולפיכך גם לא קבע, אילו סכומים קיבלו בכירי הבנק באופן לא חוקי, ואילו סכומים ייאלצו העובדים להחזיר בעתיד לקופת הבנק, אם יידרשו לכך. במצב כזה, ההצעה להחריג את בנק ישראל מהפיקוח של הממונה על השכר נשמעת כמו בדיחה. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם כל רצונו הטוב לבוא לקראת הנגיד, אינו יכול להחריג את בנק ישראל מאחריות הממונה על השכר.



הסיבה העיקרית לכך שהמלחמה של הנגיד נגד הממונה על השכר באוצר חייבת להיכשל, היא שאוי לנו ואבוי לנו אם הנגיד יצליח במלחמתו הנוכחית. במקרה כזה, כל מוסד הממונה על השכר במגזר הציבורי ובגופים הנסמכים על תקציב המדינה יקרוס תוך זמן קצר כמגדל קלפים. שכן, אם הממונה על השכר באוצר לא יכול לפקח על השכר בבנק ישראל הוא גם לא יכול לפקח על השכר בגוף סודי כמו מערכת הביטחון, בגוף מונופוליסטי כמו חברת החשמל או במגזר ייחודי כמו האוניברסיטאות. מכאן ועד להתמוטטותה של מערכת השכר במגזר הציבורי - הדרך קצרה.