שוק מפותח או דמיון מפותח?

זהו. ישראל היא "שוק מפותח" – תקרת הזכוכית נפרצה ועכשיו כל הקלישאות והחיוכים יכולים לפרוץ החוצה: שרי האוצר לדורותיהם יכולים לזקוף לזכותם את ההישג, פקידי האוצר יכולים לטפוח לעצמם על השכם, בבורסה בת"א יתחילו להרגיש ניחוחות של שטרות זרים זורמים (גם אם בשלב הראשון הצעד דווקא עשוי להביא לצמצום ההשקעות) וגם הסופר-שר-על לענייני כלכלה וחברה יוכל בנאומו הבא להישיר מבט למצלמה ולהכריז: אנחנו בשורה אחת עם הכלכלות המובילות בעולם

אבל בין המספרים בספרים של "מורגן סטנלי" בניו יורק לבין המציאות הריאלית בישראל עדיין יש הבדל: המנטאליות העסקית, הסטנדרטים וההתנהלות של המשק שלנו. לא צריך להיתמם – ישראל לא המציאה את השחיתות: גם בארה"ב נרשמו לא מעט מנהלים עם הרבה אומץ וחמדנות שלא ראו שום בעייתיות בלשלוח את מאזן החברה שלהם לאבדון, לגרום לאובדן מקום העבודה של אלפים ועדיין ליטול לכיסם בונוסים שמנים ו"אחריי המבול" – גם שם דיוני התקציב הם חממת גידול לפוליטיקות קטנות של פוליטיקאים קטנים עוד יותר, גם שם ההפרדה בין הון לשלטון היא לא בדיוק לפי הספר – ובכל זאת, עושה רושם שבמקרה הזה הדשא של השכן עדיין ירוק משמעותית בעוד שאצלנו מישהו צריך להפעיל את המכסחה, ומהר.

הגדרת המשק הישראלי כמפותח ב-MSCI היא הבעת אמון בו, וראוי לראות בה ככזו גם אם היא מבוססת יותר על מספרים ועל הצלחה של חברות ישראליות דואליות בודדות ומסויימות מאוד מאשר על ההתקדמות בתהליך המדיני או היכולות של המשק בכללותו. ובכל זאת, הגיע הזמן שישראל תחיה את השינוי ותשתמש בקרש הקפיצה הזה כהזדמנות ליצור שינוי אמיתי בהתנהלות הכלכלית בה: במשק מפותח נגיד לא צריך להגיע לקרבות איגרוף פיסיים ממש עם דירקטוריון של בנק שקיבל החלטות בעייתיות בעת משבר ולנהל איתו מלחמות צהבהבות מעל דפי כל עיתון כלכלי שבנמצא. במשק מפותח מדיניות כלכלית לא משתנה פעמיים בשבוע על פי גחמות קואליציוניות ולא מבוססת על מאבקי אגו בין פקידים. במשק מפותח לא משחררים הודעות על שינויים ברמות המס בתדירות בה משתנה מזג האוויר תוך התבססות על סקרי דעת קהל ותוך התעלמות, לפעמים, גם מהחלטות של הערכאות המשפטיות הגבוהות ביותר.

המשק הישראלי חזק והאמון בו מוצדק: בשעה שמדינות באירופה נמחקות מעל המפה הכלכלית ומוסדות ענק בארה"ב קורסים כמו מגדל קלפים – היכולת שמפגין המשק הישראלי היא מרשימה באמת והקרדיט עליה מגיע לכל הפחות גם למתווי המדיניות ולרגולציה – אבל זה לא מספיק. מי שרואה בכלכלה מנוף צמיחה אמיתי שיכול להצעיד לא רק את המשק קדימה אלא את המדינה כולה לקראת תהליך חיובי מול העולם, חייב להניח בצד את תאוות הבצע הטבעית כל כך, את הישראליות המתפרצת, את תרבות ה"סמוך" והסחבקיה המשפחתית שמאפיינת את הכלכלה שלנו, ולאמץ סטנדרטים גבוהים יותר. החוצפה הישראלית אמנם כבר הוכיחה עצמה כמחוללת ניסים כלכליים ועוזרת לרבים מבנינו להתברג במשרדים גבוהים עם חלונות בהירים שמשקיפים על הוול סטריט בגאווה, אבל היא גם סוגרת דלתות ומעוררת חששות בקרב משקיעים מרכזיים במדינות שהחל מהבוקר אנחנו חולקים איתן את אותה הקטגוריה. רק עם סטנדרטים כאלה נוכל לא רק לטפוח לעצמנו על השכם, אלא לקחת חלק מרכזי בכלכלת העולם – לפחות מרכזי יותר מה-0.38% הזניחים שהחבר'ה מהטיימ'ס סקוור העניקו לנו הלילה.