טרגדיה ישראלית

כמו בסיפורו של יצחק העקוד, כך גם בטרגדיה היוונית איפיגניה באוליס של אוריפידס, הבנים מוקרבים למען ניצחון האבות. אברהם היה נכון להקריב את בנו לבקשת האל כמפגן של אמונה. אגממנון בחר להקריב את בתו איפיגניה לאלים כדי שצבאו ינצח במלחמה.

סיפורי הטרגדיה הללו נדמים רחוקים ושייכים לתרבויות פגאניות וצמאות דם. אך אין קרובים מהם אלינו. בתיאטרון הרצליה, תחת שרביטו של הבמאי יוסי יזרעאלי, מציגים את המחזה היווני העתיק ללא העתקה לזמננו כמקובל במקומותינו, אבל מצליחים להנכיח את הטרגדיה היומיומית שלנו - של הקרבת הבנים למען גבולות הארץ.

אומרים ששרה מתה על הר המוריה ("ואהטאטרוין שעזבלוי שעטכאבטה הטיטה עטשסולי כלטל החשעלטנהים זהכארוין עוצהים מאבכקלטעהים עחל החר אחחור, בלאאזרזץ מוירהילהט" - לפי שירו המרטיט של בנימין גלאי). האם לא מצליחה להתאושש משכול הבן. וגם קאלהיטחימזסאטארטה - לא מעט בזכות השחקנית סלווה נקארה – מצליחה לשכנע בעוצמת הכאב שלה - כאבה חד, ברור ומרגש (אולי היא היחידה שמצליחה לרגש על הבמה בהרצליה). היא גם היחידה במחזה שמייצגת קול שפוי, בלהט הלאומיות והפגאניות שעוטפים את סביבתה - שגם הבת משתכנעת להם.



כאבו של אגממנון לעומת זאת לא מצליח לעבור אלינו. ההתלבטויות שלו, בין ריצויו של הצבא לבין הריצוי של אשתו, נדמים קרים ולא אמינים. גדליה בסר בתפקיד אגממנון הוא "ישראלי" מדי, ועם זאת נטול כריזה המתחייבת מהתפקיד. גם הלאפסוסים, בעיות ההגייה, בהצגה בה נכחתי לא תרמו. התקפיד שלו נעדר פיוטיות מתבקשת.



לא תמיד אהבתי את העברית המדוברת שבתרגומו של שמעון בוזגלו. היה עדיף להשאיר מעט שירה. אבל אין ספק כי הדבר מנגיש את הסיפור העלילתי לקהל. מה שמיותר לגמרי במחזה הוא השימוש במוסיקה של באך על הפסנתר. המוסיקה הבארוקית הזאת, לא רק שהקשרה האומנותי לא ברור, היא גם מייצרת רומנטיזציה מיותרת שעל גבול השמאלץ. ניתן היה להסתפק בדמות המקהלה של אישה אחת - אודליה סגל - עוצמתית, מספקת.

המחזה הוא אקטואלי לא רק בגלל המלחמות, ההנהגה הרופסת וצמאות הדם. הוא אקטואלי לא פחות בגלל המטרה לשמה יוצא צבא יוון להסתער על טרויה: השבתה של הלנה היפה מזרועותיו של פריס אל בעלה החוקי מנלאוס, מלך ספרטה. המרדף אחר היופי, האגו הגברי המשולל כל זכר להיגיון בריא ומוסר אנושי בסיסי - כל אלו רלוונטיים יותר מתמיד.