התוצר הישראלי לנפש במונחי כוח קנייה: 56% בלבד לעומת האמריקאי או 77% לעומת אירופאי

.



מהנתונים עולה כי גם לאחר צמיחה שנתית של 5% בשנים 2007-2004, התוצר לנפש בישראל הוא רק 56% מהתוצר לנפש בארה"ב והוא נמוך ב-23% מהתוצר הממוצע לנפש במדינות ה-oecd. כוח הקנייה של אזרח מלוקסמבורג הקטנה למשל הוא 176% לעומת כוח הקניה של אמריקאי.



הנתונים הם במונחי השוואת כוח הקניה (ppp) שמתרגם את שווי הסחורות והשירותים המיוצרים בכל מדינה למטבע אחיד (דולר אמריקאי) ובכך מאפשר להשוות בין מדינות על פי סולם אחיד. תיאורטית, פירוש הדבר כי ישראלי נחשב לעני למדי לעומת עמיתו האמריקאי וכי אזרח לוקסמבורג נחשב לעשיר לעומת האמריקאי. במשרד האוצר כותבים כי "אחד האתגרים הניצבים בפני המדיניות הכלכלית היא להגדיל את התוצר לנפש הן באופן אבסולוטי והן באופן יחסי".



לעומת זאת, החוב הציבורי של ישראל ממשיך להיות גבוה בהשוואה בינלאומית: בשנת 2007 עמד החוב של ישראל על 80% מהתוצר לעומת 58% בלבד בקרב מדינות ה-oecd. החוב של יפן למשל עמד על 180% מהתוצר והחוב של איטליה על 117%. לוקסמבורג היא המדינה הפחות ממונפת שכן החוב הלאומי שלה הוא רק 13% מהתוצר. במשרד האוצר כותבים כי הורדת החוב הציבורי בישראל לרמה הדומה לממוצע ה-oecd מהווה מטרה מרכזית במדיניות התקציבית של הממשלה לטווח הבינוני.



הורדת החוב תגביר את יציבות המשק הישראלי בפני זעזועים מקומיים וחיצוניים, תפנה מקורות תקציביים להוצאות שוטפות על חשבון תשלומי הריבית ותכין את ישראל להתמודדות עם שינויים ארוכי טווח.



החוב הציבורי הוא תולדה של כל הגירעונות התקציביים בעבר ומהווה מדד מרכזי ליציבות המגזר הציבורי. ככל שהחוב נמוך יותר כך גובר הסיכוי שהמדינה תעמוד בתשלום חוב זה בעתיד - מרכיב בעל השפעה משמעותית על עלות האשראי לממשלה.



מאז אמצע שנות ה-80, לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית, חלה ירידה מתמשכת בחוב הציבורי כאחוז מהתוצר ובשנת 2000 הוא עמד על כ-85% מהתוצר. בשנת 1986 עמד החוב על 158.2% מהתוצר. בשנים 2003-2001, בעקבות ההאטה בפעילות המשק וירידת ההכנסות ממסים מצד אחד והקושי להקטין את הוצאות הממשלה (בעיקר בשל העלייה בצרכים הביטחוניים) מצד שני, חלה עלייה במשקל החוב בתוצר והוא הסתכם בשנת 2003 בכ-100% מהתוצר.



בעקבות ההתאוששות הכלכלית והירידה בגירעונות התקציביים חלה ירידה עקבית של החוב הציבורי ל-78.3% מהתוצר בסוף 2008.



ישראל בכל זאת תופסת את המקום הראשון במדד ההוצאה על מחקר ופיתוח אזרחי: ההוצאה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי עמדה בשנת 2006 על 4.5% מהתוצר - גבוה באופן משמעותי מההוצאה בשאר המדינות המפותחות. השקעה זו מאפשרת לישראל להיות מהמדינות המובילות בתחום החדשנות. בשנת 2007 עלתה ההוצאה על מו"פ ל-4.7% מהתוצר.



המיתון שהחל בסוף 2000 התבטא, בין היתר, בהתרחבות שיעור האבטלה, מ-8.8% בשנת 2000 ל-10.7% בשנת 2003. בשנת 2004, עם תחילת ההתאוששות הכלכלית, חלה ירידה בשיעור האבטלה, לממוצע שנתי של 10.4%. מגמה זו נמשכה גם בשנים הבאות עם ירידה ל-7.3% בשנת 2007 ו-5.9% ברבעון השני של 2008. במקביל לירידה באבטלה חל גידול בשיעור ההשתתפות. לגידול בשיעור ההשתתפות והקטנת שיעור האבטלה תרמה מדיניות הממשלה לעידוד מעבר מקצבאות לעבודה, הקטנת מספר העובדים הזרים וכן תהליכים ארוכי טווח כגון גידול משקלה של האוכלוסייה המשכילה בשוק העבודה ודחיית גיל הפרישה (תרמה לגידול בשיעור ההשתתפות אך לא להקטנת האבטלה).



ההאטה במשק באה לידי ביטוי בשוק העבודה בעיקר ברבעון האחרון של 2008 וברבעון הראשון של 2009 כאשר שיעור הבלתי מועסקים עלה מ-6.0% ברבעון השלישי של 2008 ל-6.5% ול-7.6% ברבעונים הבאים בהתאמה.