>> הפגנות החרדים נגד פתיחתו של חניון ספרא שבירושלים בשבתות מעוררות נשכחות. כולנו כבר היינו בסרט הזה בשנות ה-70 וה-80, וכולנו יודעים איך הוא יסתיים: בסוף טוב מבחינתם של החרדים.
אין סיבה להניח שהפעם יסתיים הסרט אחרת. אמנם חניון ספרא נמצא בחלקה המזרחי של העיר, ומשרת את מבקרי העיר העתיקה בשבתות; אמנם כדי להגיע אליו לא צריך לחצות כלל שכונות יהודיות, ולהפריע את מנוחת השבת של החרדים; אמנם אין לחרדים כל זכות וכל צידוק להלין על פתיחת החניון. אבל כל זה הרי אינו מעלה ואינו מוריד: מרגע שהחרדים פתחו בקרב הם ניצחו בו, כי אין מי שיעמוד נגדם. הצד השני ניגף מראש.
ירושלים נכבשה בידי החרדים, והם שולטים בה שלטון ללא מיצרים. באורח מקרי מכהן כיום בירושלים ראש עיר חילוני, אבל גם הוא נשען על קואליציה חרדית - ובכל מקרה מדובר במצב זמני. ראש עיר חילוני טוב, שידאג לפיתוח העיר ולצמיחתה, אינו יכול להצליח בתפקידו - כי אין מי שיבחר בו לכהונה נוספת. בוחריו, החילונים תושבי העיר, אינם קיימים יותר. הם נטשו את העיר בשנות ה-70 ועברו לתל אביב.
ירושלים ננטשה בידי החילונים, שעייפו ממלחמות עם החרדים על הניהול התקין של העיר וברחו לתל אביב. השאלה המעניינת היא מה יעשו החילונים כשיגלו כי גם על תל אביב מאיים מיעוט חרדי גדל. לאן הם יברחו אז? אולי לניו יורק?
אין זו אפשרות מופרכת כי יבוא היום שבו ישראלים המאמינים בעתידה של ישראל כמדינה מודרנית, צומחת ודמוקרטית - חילונים, דתיים לאומיים או ערבים - ייהפכו למיעוט בקרב הבוחרים הישראלים. למעשה, זוהי אפשרות ודאית - כמו שהיתה ודאית התחזית שהושמעה באמצע שנות ה-70, אשר לפיה אם לא ייאבקו החילונים על דמותה של ירושלים קרוב היום שבו היא תיפול לידי החרדים. 30 שנה חלפו, והתחזית הזאת התממשה במלואה.
התחזית לגבי מדינת תל אביב אינה מבטיחה יותר. וכי מדוע שמצבה של תל אביב בעוד 30 שנה יהיה שונה ממצבה של ירושלים, אם החילונים - ושוחריה של מדינת ישראל הדמוקרטית בכלל - אינם נוקפים אצבע כדי להגן על דמותה של המדינה?
עובדה, היום יובא לקריאה טרומית בכנסת חוק חרדי, התוקע מסמר נוסף בארון הקבורה של החינוך בישראל - ושל עתידה של מדינת ישראל יחד אתו. החוק, שעו"ד אמנון דה-הרטוך מרחיב עליו במדור זה, הוא עוד שלב בכיבוש תקציביה של מדינת ישראל - כדי לממן, לטפח ולעודד חינוך לא ציוני ולא דמוקרטי, שאינו מעודד השתלבות בשוק העבודה המודרני.
כבר כיום אחד מכל חמישה ילדים שעולים לכיתה א' הוא חרדי, ומספרם של התלמידים החרדים גדל והולך - על חשבון ירידה במספר התלמידים בחינוך הממלכתי בכלל, ובחינוך הממלכתי-דתי בפרט. אם מוסיפים לכך את התלמידים הערבים, הרי שכמעט מחצית מכלל תלמידי ישראל כיום הם תלמידים שניתן להטיל ספק במידת ההזדהות שלהם עם ערכיה הציוניים, הדמוקרטיים והמודרניים של המדינה. הציבור הדמוקרטי בישראל רואה את כל זה, ושותק.
ייאמר מיד: אין כל קשר בין סובלנות, פתיחות ודמוקרטיה לבין מדיניות בת היענה שמדינת ישראל מנהלת בכל הקשור לחינוך החרדי. זכותם של החרדים לקיים את אורח החיים שלהם, אבל גם זכותה של ישראל - כמדינה דמוקרטית, השואפת להתפתח ולצמוח - להגן על עצמה. למעשה, לא זכותה כי אם חובתה של המדינה לנהוג כך.
בהתאם לתפישה זו, אף מדינה דמוקרטית אינה מאפשרת לזרמי חינוך פרטיים להתקיים בקרבה, אם הזרמים הללו אינם נמצאים בפיקוח מלא של המדינה ואינם מחנכים לדמוקרטיה ולהשתלבות בשוק העבודה. צריך להדגיש כי החובה לעמוד בתכנים חינוכיים מינימליים מושתתת גם על בתי ספר פרטיים, שאינם ממומנים כלל בידי המדינה.
על אחת כמה וכמה שאף מדינה דמוקרטית בעולם אינה מממנת בתי ספר פרטיים, שאינם מפוקחים על ידה ואינם מחנכים לדמוקרטיה ולאזרחות טובה. אף מדינה דמוקרטית נאורה אינה נוהגת כך, כי ברור לכולם שמימון של חינוך שאינו דמוקרטי ואינו מעודד יציאה לעבודה הוא בבחינת התאבדות של אותה מדינה. זוהי אסטרטגיה של הפקרת עתידה של אותה מדינה והובלתה אל האבדון - גם כלכלית וגם דמוקרטית. לכן, אף מדינה אינה נוהגת כך, פרט לאחת - מדינת ישראל.
מכל בחינה שהיא, המדיניות שמנהלת מדינת ישראל בכל הקשור לחינוך החרדי ולאילוץ של החרדים להשתלב בשוק העבודה היא מדיניות אובדנית. אם האסטרטגיה הקיומית של ישראל מחייבת קבלת החלטות בכיוון מסוים, הרי שהמערכת הפוליטית כאן מקבלת באופן קבוע את ההחלטות ההפוכות בדיוק. עובדה, ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת החוק המגדילה את התקציבים המועברים לחינוך החרדי, במקום לעשות בדיוק את ההפך: לקבוע שאף שקל לא יעבור יותר לבתי ספר שאינם מלמדים את לימודי הליבה, ואף יש עליהם פיקוח כדי להבטיח שהדבר אכן מתקיים. החלטה שכזו היתה מאפשרת להסדיר גם את החינוך החרדי וגם את החינוך הערבי - שעל בסיס הדרישה לשוויוניות נהנה מההפקר שקיים בחינוך החרדי - ולהבטיח את עתידה של מדינת ישראל.
רק שהחלטה שכזו אינה מתקבלת. המערכת הפוליטית, קצרת רואי ועסוקה רק בשרידתה עד הקדנציה הקרובה, מפקירה את עתיד ישראל על מזבח שלמות הקואליציה. שוחרי הדמוקרטיה כאן - חילונים, דתיים לאומיים וערבים - רואים את עתיד המדינה מתפוגג, ואינם יוצאים למלחמה כדי למנוע זאת.
בדיוק כמו שהיה בירושלים בשנות ה-70, אז העדיפו הלוחמים לברוח במקום להילחם, כך ישראל הרציונלית מעדיפה כיום לברוח מהעתיד שלה עצמה. האדישות ומשיכת הכתפיים של היום, כאשר יש עדיין רוב רציונלי שיכול לחולל שינוי, תיהפך בעוד כמה עשרות שנים לתבוסה ודאית. אם תימשך המגמה הנוכחית הרי שזאת רק שאלה של זמן עד שגם מצדה תיפול - ממש כשם שנפלה ירושלים.
שנית מצדה תיפול, ועוד איך
מירב ארלוזורוב
1.7.2009 / 7:03