ארקדי גאידמק ישלם ליוסף טרוים כ-31 מיליון שקל במקום כ-50 מיליון שפסק הבורר דן ארבל

ארקדי גאידמק ישלם לאיש העסקים יוסף טרוים כ-31 מיליון שקל (8 מיליון דולר), במקום כ-50 מיליון שקל שנפסקו לפני כשנה בפסק בוררות של השופט בדימוס דן ארבל.



זאת בגין הפרת חוזה לרכישת מפעל פוספטים בקזחסטן - כך פסקו היום הבוררים - השופטים בדימוס אליהו וינוגרד וורדי זיילר והפרופ' דן ביין. בכך התקבל חלקית ערעורו של גאידמק על פסק הבורר של ארבל.



ב-2003 תבע טרוים 98 מיליון שקל מגאידמק בבית המשפט המחוזי בתל אביב, באמצעות עורכי הדין שאול קוטלר ושחר הררי. לפי התביעה, טרוים מכר לגאידמק 95% מהבעלות על מפעל פוספטים בקזחסטן שהיה בקשיים, מתוך ידיעה שגאידמק יוכל לשקם אותו באמצעות קשריו עם השלטון.



גאידמק הסכים לשלם לטרוים 22 מיליון דולר, אך על פי התביעה, לאחר ששילם 3 מיליון מתוכם, הפסיק את העברת הכספים והזניח את המפעל. לדבריו, הוא העביר לגאידמק את הבעלות על החברה מבלי שקיבל את התמורה המלאה, כי גאידמק האיץ בו לעשות כן.



גאידמק לא הכחיש כי נכרת הסכם בעל פה בינו לבין טרוים, אך טען כי לא התמלאו התנאים לתשלום. יתרה מזו, גאידמק טען כי טרוים הציג בפניו מצגים מוטעים ביחס לסכומים שהספיק להשקיע בחברה. בהמשך הסכימו השניים על העברת הסכסוך לבוררות. ארבל קבע כי ההסכם בעל פה בין הצדדים מחייב. הוא קבע כי מפעולותיו של גאידמק ניתן ללמוד כי הוא ראה עצמו כבעלי החברה ונהג בה כמנהג בעלים.



ארבל אמנם קיבל את טענות גאידמק כי חלק מתנאי ההסכם לא התקיימו, אך בסופו של דבר החליט כי מרבית התנאים התקיימו באופן המחייב אותו לשלם לטרוים חלק יחסי מהתמורה - כ-50 מיליון שקל.



על פסק הבורר הגיש גאידמק ערעור, באמצעות עו"הד שלמה בן-אריה ואייל רוזובסקי. הבוררים קבעו כי קביעותיו של ארבל על כך שנכרת הסכם בעל פה מחייב בין הצדדים ועל תוכנו של ההסכם, "היה עניין שחייב את הבורר בזהירות רבה" ובהעדרו של העד המרכזי שהיה מעורב בכל שלבי המו"מ בין הצדדים אך לא הובא להעיד בבוררות, כל מסקנותיו של הבורר בהקשר זה "היו מבוססות במידה רבה על ספקולציות".



לדבריהם, ארבל יצר למעשה הסכם בעל פה בין הצדדים שאף אחד מהצדדים לא טען לקיומו. לדברי הבוררים, ברגע שקבע ארבל כי לא הוכח קיומו של הסכם בכתב בין הצדדים, היה די בכך כדי לדחות את תביעתו של טרוים, "שהרי עילת התביעה היחידה שלו נפלה וקרסה. הבורר לא עשה כן, כנראה משום שתוצאה זו לא נראתה לא רצויה". הבוררים קבעו עוד כי טרוים היה מוכן להעביר את הבעלות על המפעל לגאידמק ללא הסכם חתום ותוך וויתור על מקדמה כספית, לנוכח תנאי האילוץ שהיה שרוי בהם, בין היתר בשל איומים שמהם סבל מצד המאפיה הרוסית בענף המכרות.



לכן, קבעו, מסקנתו של ארבל שמעצם העברת הבעלות ניתן להסיק קיומו של הסכם בעל פה "לא היתה מדוייקת". לדעת הבוררים, הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות מסוימות ובכלל זה באשר לגובה התמורה על מכירת המפעל, ולפיכך לא הושג הסכם מחייב בין הצדדים, לא בכתב ולא בעל פה. יחד עם זאת, קבעו, מסקנה זו אינה מביאה לדחיית התביעה , שכן הבעלות במפעל הועברה בפועל לגיאדמק וגם בהיעדר הסכם, היה עליו חובה לשלם עבורו את המחיר הראוי, בעוד שהוא לא שילם עבורה דבר. הבוררים קבעו בדרך של אומדן כי המחיר הראוי הוא 11 מיליון דולר, ובניכוי 3 מיליון שהועברו כבר על ידי גאידמק, חייבו אותו לשלם לטרוים 8 מיליון דולר.