הפעם נתניהו לא הולך על כל הקופה

בנימין נתניהו סיכם הפעם את סאגת המע"מ על הפירות וירקות באמירה "אנחנו קשובים לרחשי הציבור". אבל האמירה הזו נראית בעייתית על רקע שורה של החלטות והצעות, שהוצגו בנחישות משכנעת וננטשו לאחר לחצים פנימיים וחוץ קואליציוניים. העניין נראה מטריד במיוחד כשהלחצים האלה באים מכיוונים חלשים יותר מהממשלה – כאלה שאין בכוחם לעשות הרבה מעבר לרשרושים תקשורתיים והכרזות מתלהמות, כמו אלה שהוצגו על ידי ש"ס.

אז מה קרה לנתניהו? האם הוא פשוט מזגזג? האם הוא יורה לעצמו ברגליים ומחליש את עצמו בעיני חבריו לקואליציה והפרטנרים שלו למשא ומתן בכלל? ייתכן מאוד שכן, אבל מה שבטוח שאכן מדובר בנתניהו שונה משהכרנו.

נתניהו מציג עצמו לאחרונה כפתוח למשא ומתן, כניתן לשכנוע, כגמיש. הוא הולך עם האמת שלו, אבל לא נכנס עם הראש בקיר. הפעם נראה שהוא לא בא לתת מכה וללכת, הוא מתכוון להשלים קדנציה, לחרוק שיניים ולנצח בסדרה של שינויים קטנים יותר. הפעם הוא לא הולך על כל הקופה.

בפוליטיקה הישראלית נראה שזוהי הדרך היחידה להישרדות. אנחנו כביכול לא אוהבים מנהיגים כאלה... אבל אם נבדוק את ההנחה הזו, נגלה ש"אנחנו" זה בסך הכל שורה של פרשנים פוליטיים ואחרים – זה לא הציבור. כמו מבקרי תיאטרון, אנחנו מצפים למהלכים מבריקים, לאינטגריטי, למנהיג שיש לו דרך ברורה שקל לנו להגדיר ולזהות, לעבודה נקייה. אבל כמו בתיאטרון, הציבור הגדול בוחר בהצגות שהמבקרים סקפטיים לגביהן. המבקרים יגידו שהקהל לא מבין, שההצלחה המסחרית היא הוכחה נוספת לצדקת הביקורת שלהם, לפיה ההצגה מכוונת למכנה המשותף הנמוך. אז אולי נתניהו הבוגר החליט להעלות הצגות מסחריות ולוותר מראש על המבקרים – אסטרטגיה שתוכיח את עצמה בטווח הארוך.

אך עדיין נותרה בעיה אחת: האם המדיניות הפשרנית הזו, שלא לומר מזגזגת, אינה מחלישה את ראש ממשלתנו בעיני פרטנרים עתידיים? זו לא שאלה שנוכל לענות עליה – זה חשש שנתניהו צריך לקחת בחשבון, כי בהחלט ייתכן שמדובר במלכודת שהוא מכניס עצמו אליה. במקרים קיצוניים התיקון של התדמית הזו עלול להיות התעקשות ראוותנית בעתיד – כזו שתשיב את הדימוי של "ייקוב הדין את ההר".