מישהו ראה את פישר?

אין אף מדינה בעולם שבה נגיד הבנק המרכזי הוא גם היועץ הכלכלי של הממשלה. אצלנו זה קיים בחוק בנק ישראל הישן וגם בחוק החדש שאמור להיות מאושר בקרוב בכנסת. האמת היא שיש כאן ניגוד אינטרסים ברור. כשהנגיד הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטות בממשלה, אפילו אם זה רק למטרת ייעוץ, קשה לו יותר למתוח ביקורת על ראש הממשלה ושר האוצר בגין צעדים כלכליים שגויים שעשו.

ויכוח בעניין זה התנהל באחרונה בין כותלי בנק ישראל. היו כאלה שאמרו שבחוק בנק ישראל החדש ראוי לוותר על סעיף הייעוץ, וכך להפוך את הנגיד לעצמאי יותר מול הרשות המבצעת. אבל אם כך, היה צריך לסגור את מחלקת המחקר של הבנק - וזה מה שהכריע. לכן הנגיד ימשיך לשמש היועץ הכלכלי לממשלה.

היו נגידים שסעיף זה לא הפריע להם. הם מתחו ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה, כשזה היה נחוץ ומתאים. הם לא היו "נחמדים". אבל סטנלי פישר נוהג אחרת. הוא נוהג לשבח את מדיניות המאקרו של שר האוצר וראש הממשלה, אף שזה לא מגיע להם. בכנס קיסריה האחרון הוא אמר שהתקציב ל-2009-2010 בסדר גמור - אף שמדובר בתקציב רע, גדול מדי, עם גירעון מסוכן מדי, בלי רפורמות, בלי שינויים מבניים חשובים, בלי קיצוצים בתקציב הביטחון, עם עלייה בקצבאות הילדים ועם כניעה טוטאלית להסתדרות.

למלים הרכות האלה כבר התרגלנו. לא לחינם פישר הוא אורח רצוי בלשכת ראש הממשלה, בניגוד גמור לקודמו בתפקיד, דוד קליין, שמתח ביקורת והעיר, ולכן היה אישיות בלתי-רצויה במסדרונות השלטון.

אבל צריך להיות גבול גם לנחמדות. הנגיד מילא פיו מים גם לנוכח הגרוטסקה האחרונה בעניין אי הטלת מע"מ על ירקות ופירות. הוא הרי יודע שנכון להטיל מע"מ זהה על כל המוצרים והשירותים במשק. זה נכון מבחינת "פאר טו אופטימום". זה מקטין עיוותים ומשפר את הקצאת המקורות במשק. זה גם מונע העלמות מס של חקלאים, מובילים, סוחרים ורוכלים. הוא יודע שאין זה הגיוני להטיל מע"מ על לחם וחלב, אך לא על עגבנייה וחציל. אבל הוא שותק.

האם הוא משלם לבנימין נתניהו על תמיכתו בהעברת חוק בנק ישראל החדש בכנסת? האם הוא חושב על העתיד הקרוב, כאשר יבוא לנתניהו כדי שזה יכריע בענייני השכר בבנק ישראל? בכל מקרה, השתיקה של פישר מאכזבת ומטרידה.

ביום רביעי בשבוע שעבר, בכנס קיסריה, התקיים פורום של שרי אוצר לשעבר בשיתוף השר הנוכחי יובל שטייניץ. כל השרים הסכימו שדרוש משרד אוצר חזק שידאג לכלכלה צומחת ולמשק יציב, ושיוכל לעמוד מול הדרישות האינסופיות של השרים, חברי הכנסת, קבוצות הלחץ, ראשי הרשויות ומשרדי הממשלה. שטייניץ עצמו אמר: "בישראל, אם לא יהיה משרד אוצר חזק, לא תהיה כלכלה". יש לו חוש הומור, לשטייניץ.

אחד הדוברים בכנס היה שר האוצר הקודם, רוני בר-און. גם החיים שלו תחת אהוד אולמרט לא היו קלים. אולמרט הרי פעל בתנאים של מאבק הישרדות. הוא נהג להגיש כל הזמן הצעות להרחבה תקציבית, אך בר-און התייצב מולו ולא ויתר. במקרים רבים אף הצליח להסיר את רוע ההרחבה, וכאשר הממשלה קיבלה החלטות בלי מקור תקציבי, הוא פשוט לא ביצע אותן. האוניברסיטאות מחכות עד עצם היום הזה לחצי מיליארד השקלים שהבטיח להם אולמרט, אך בר-און לא העביר - כי אין לכך מקור תקציבי.

ש"ס היתה גם אז בממשלה. ביולי 2008 איימה ש"ס להצביע עם הליכוד בעד הקדמת הבחירות, אם לא תקבל מיד תוספת לקצבאות הילדים. בר-און אמר אז לאלי ישי שהוא יקבל תוספת רק כאשר יצמחו לו שערות על כף היד. ש"ס נסוגה. גם העבודה שתקה. היא הבינה שבר-און לא יתקפל.

אוחזת בי חלחלה כאשר אני חושב מה היה קורה לנו אם הצמד נתניהו-שטייניץ היה בשלטון בעת פריצת המשבר הפיננסי העולמי. נתאר רק מקרה אחד שהתרחש בשבת, 11 באוקטובר 2008. היה זה לאחר שוול סטריט ירדה בכ-20% בימים רביעי, חמישי ושישי, בעוד הבורסה בתל אביב היתה סגורה בשל יום הכיפורים. באותה שבת קיבל בר-און שיחות טלפון רבות לביתו, ובפי כל המתקשרים דרישה אחת: לא לפתוח את הבורסה ביום ראשון, "כי אם תפתח, השוק יתמוטט, והמשק ילך פייפן".

אולמרט חשש מאוד, אבל בר-און אמר, "אני לוקח על עצמי את האחריות", ופתח את הבורסה. כך שידר לכולם יציבות ושליטה במצב - ההפך מההיסטריה של נתניהו. המסחר עבר בשקט עם ירידה של כ-5%. נתניהו כבר מזמן היה סוגר את הבורסה לשבוע, וכך יוצר היסטריה. ברגע שהיה פותח אותה, היתה מתרחשת מפולת. שטייניץ היה אומר: זו זכותו. אני לא בעסק.

ראוי להזכיר כאן את הלחצים האדירים שהופעלו אז על בר-און ועל המפקח על הביטוח ושוק ההון ידין ענתבי, כדי ש"יצילו את חסכונות הציבור". הפאניקה הציבורית היתה בעיצומה. מנהלי קופות הגמל, הטייקונים והבנקאים לחצו על בר-און להלאים את קופות הגמל, לרכוש איגרות חוב בשוק, לקבוע מחיר רצפה לאיגרות החוב הקונצרניות, להחזיר את איגרות החוב המיועדות - ולפצות את כל הנפגעים. נתניהו דרש שהממשלה תיצור רשת ביטחון עצומה לכל חסכונות הציבור, כולל פיצוי על הפסדי העבר. בעלי האינטרסים רצו שהממשלה תשפוך כ-40 מיליארד שקל לשוק, מה שהיה מגדיל את הגירעון ב-2009 מ-6% ל-12% - עם כל ההשלכות החמורות על החוב, הריבית, הצמיחה והתעסוקה.

למזלנו, בר-און התנהג כמו ששר אוצר צריך. הוא לא נכנע ללחצים ולא ביצע שום תוכנית מטורפת. רק לאחר לחץ ממושך הסכים לפריסת רשת ביטחון חלקית, שלמזלנו נפרשה מאוחר ולכן לא תעלה למשק כלום.

תארו לעצמכם היכן היינו היום, אם שר האוצר היה אז שטייניץ, ורה"מ - נתניהו.