כך מסתיימות חגיגות מאה הימים של ממשלת נתניהו השנייה

בסיעת הליכוד בכנסת מתגלגלת לה שנים החוכמה הבאה, פרי מוחו השנון של אחד מחבריה, לתיאור התנהלותו של בנימין נתניהו: "ביבי גם עומד בתור, גם מתמקח, גם משלם את המחיר הגבוה - וגם יוצא בלי הסחורה". בליכוד מכנים זאת "שיטת נתניהו". חייבים להודות שאין דרך קולעת מזו לתאר את הפארסה של ביטול המע"מ על הפירות והירקות השבוע. משפט המחץ הזה, כמו יין טוב, רק הולך ומשתבח עם השנים.



נתניהו היה יכול לחזור בו מסאגת המע"מ בעשר הזדמנויות ובעשר דרכים לפחות. כולן היו פחות מביכות ופחות אסוניות, מבחינת יחסי הציבור, מהדרך ומהמועד שבהם בחר. עד לרגע זה לא לגמרי ברור מדוע התקפל. שר האוצר, יובל שטייניץ, הבטיח לו רוב בוועדת הכספים גם ללא ש"ס, וש"ס לא היתה חולמת לפרוש מהממשלה. בקואליציה הנוכחית, ש"ס תהיה זו שתכבה את האור.



אז אם היה רוב, מדוע ברח נתניהו, ועוד בטיעון שהוא "קשוב לרחשי לב הציבור"? האם בשבועות האחרונים היו כאן הפגנות סוערות בגנות המע"מ שלא סיפרו לנו עליהן? האם כמה בסטיונרים, שמוחזרו עד לזרא במהדורות החדשות, הם ה"ציבור"? ומדוע, באותו אסימון, הוא נכנע גם לשר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, וביטל גם את המע"מ על השכרת רכב ומלונות? זה בטח לא בגלל רחשי לב הציבור. לבו של הציבור כלל לא רחש בעניין הזה. ואם הוא כבר חוזר בו, בעיתוי ובאופן שחזר בו, מדוע לכנס מסיבת עיתונאים, ולהעניק לתקשורת ציטוט שירדוף אותו ("בעת הזו אין להטיל מע"מ על פירות וירקות") מעתה ועד לנצח השחור כשלצדו ישוב מבויש ומתבשל במיצו שר האוצר שלו.



אם בוחנים את ההחלטות הסופיות של נתניהו, את השורה התחתונה בתחום המדיני או הכלכלי, יש לו מה להראות: ההכרה בפתרון שתי מדינות, עסקת החבילה במשק, ביטול הגזירות על החלשים ונכונותו לפנות מאחזים. הבעיה היא שכל ההחלטות הללו התקבלו אחרי דרך חתחתים שמכונה "התנהלות". באיחור משווע, בהתפתלות, בניגוד לאמירות קודמות שלו, תוך כניעה ללחצים והזעה מוגברת.



אפילו מסיבת עיתונאים שכונסה שלשום לציון מאה הימים הראשונים לממשלתו הפכה למעין מהדורה של תוכנית הסאטירה "שבוע סוף". ללא תכנון וחשיבה, כתגובה מיוזעת לסטיקר ילדותי שהפיצה קדימה נגדו בכנסת. למסיבת העיתונאים הזו היו שלושה הישגים מיידיים: היא הוצגה עוד באותו ערב בטלוויזיה כסימפטום להיסטריה אופיינית בלשכה; מיקדה את תשומת הלב בתעלולים של קדימה; ואוששה את כל מה שאנשי קדימה, מציפי לבני ועד יואל חסון, אמרו על נתניהו כמה שעות קודם.



אם בלשכת ראש הממשלה היה היום מישהו מאנשי שרון, נאמר אורי שני או דב וייסגלס, הוא ודאי היה אמר לנתניהו: "מה למדנו מאריאל? שכשיש גל, צריך להתכופף, לשתוק ולתת לו לעבור. הרי אחרי כמה שעות איש לא היה זוכר מה דליה איציק אמרה. לא תמיד צריך להגיב, לפעול, לקפוץ, לכנס כתבים. כל הזמן התזזית הזו". "אם זה היה קורה אצלנו", היה אומר השרוניסט לנתניהו, "היינו נעלמים לנו ובחצות לערך, אריק היה מתקשר מנומנם מהחווה ושואל: 'אה, תגידו, מה הם אמרו שם בכנסת, מה הם רצו?'"



אודישן



כך מסתיימות חגיגות מאה הימים של ממשלת נתניהו השנייה. כולם חגגו, חוץ מנתניהו. והדבר הנורא מכל מבחינתו, הוא שבתום מאה הימים, שרה חזרה לכותרות. עד היום, איכשהו, היא הוחבאה או התחבאה. אך אתמול פירסם בן כספית ב"מעריב" שהיועץ החדש של ראש הממשלה לפניות הציבור הוא דני קייט. אותו קייט סייע ב-1996 לגנוז ספר שכתב בעלה הראשון של שרה. פרשה שכבר נשכחה, אבל עוררה בקדנציה הראשונה סערה גדולה ועסיסית.



הפרסום מצטרף לעוד טענות שהולכות ומתרבות נגד רעיית ראש הממשלה, על כך שחלק ניכר מבכירי הלשכה הם מינויים "שלה": ראש הלשכה החביב ובעל ההומור היידישאי, אך הנעדר הניסיון הניהולי, נתן אשל; האחראי על הסיורים גיל שפר, שעבד לצדה של שרה בעיריית ירושלים; הדובר היוצא יוסי לוי, שהגיע ללשכת ראש הממשלה רק אחרי שהתחבב על שרה, וכנראה שזה לא הכל.



לפני כשנה, בעודו באופוזיציה, ביקש נתניהו למנות לתפקיד בליכוד אדם מסוים בעל ניסיון ויכולת מוכחת. המועמד התכונן לכניסה לתפקידו, אך פתאום נאמר לו שלפני האישור הסופי הוא יצטרך להיפגש עם שרה, ל"פגישת היכרות". האיש הבין שהוא הולך לאודישן, למבחן קבלה, והודיע שמבחינתו העניין לא אקטואלי. הנה, נאנח שלשום מישהו, כך חזרנו לנו במנהרת הזמן לקדנציה הראשונה, בין 1996 ל-1999.



גסיסה ארוכה



משהו פקע אצל יובל שטייניץ השבוע, אחרי מאה ימים של השפלות. אלה החלו בליל כינון הממשלה בכנסת, כששמע את נתניהו מכריז מעל דוכן הכנסת שהוא ממנה עצמו ל"שר על לענייני אסטרטגיה כלכלית". כעת באה פרשת ביטול המע"מ וסתמה ככל הנראה את הגולל על הסיכוי ששטייניץ יצטייר כשר אוצר עצמאי, חזק ובעל עמדות. דינו התדמיתי נחרץ. מעכשיו, זו תהיה גסיסה ארוכה ולא סימפטית.



שטייניץ הוא פוליטיקאי ותיק, כבר 11 שנים בכנסת, בחור נבון והגון, והוא יודע שפוליטיקה היא עולם של דימויים. דן מרידור סיים את הקריירה הפוליטית שלו משום שבעקבות התוכנית "חרצופים" דבק בו הכינוי "מיצי", וחיים רמון מעולם לא התאושש מתדמית החרצוף על הקיר של ברק. יש דימויים שנדבקים, וכאלה שלא: עמיר פרץ סחב על גבו שנים את הרמקול מ"ארץ נהדרת", אבל בציפי לבני לא דבק דימוי ה"טאפט" ערב הבחירות.



אם שטייניץ היה יכול לומר את אשר על לבו, הוא היה נושא את המונולוג הבא, שכולו, אגב, על אחריות הכותב וממוחו הקודח: "כן, היה לי קשה השבוע. שוב היה קשה. רציתי לתקן את העיוות המתמשך כבר 30 שנים, שבו רק על פירות וירקות ועל תיירות אין מע"מ. והייתי כל כך קרוב לזה. שלושה שרי אוצר ניסו לתקן את העיוות ונכנעו מיד בהתחלה. אני הלכתי עד הסוף. באומץ, נגד ביקורת ואיומים, לא זזתי מילימטר וכשמישהו אחר, לא אני, התקפל ונשבר תחת הלחצים, אומרים עלי שאני חלש. שאני בובה. שלי אין מה לעשות שם, באוצר.



"זה כל כך לא הוגן כלפיי. ראשי ממשלה קודמים - רבין, שרון ואולמרט - הלכו על הראש של שרי האוצר שלהם לא מעט פעמים, בלא מעט נושאים חשובים. ברור שבסוף ראש הממשלה קובע. כך היה וכך יהיה. אני לפחות לא מיצמצתי. לא נכנעתי לפופוליזם ואותי מציגים כחלשלוש?! אותי, שהתייצבתי במסיבת העיתונאים לצד ראש הממשלה ואמרתי שאני חולק על החלטתו?



"נכון, כרגע הדימוי שלי אינו חיובי. זה מפריע לי. אני מייחס חשיבות לתקשורת. אבל אני כועס ומאוכזב מהרדידות הזאת, מהשטחיות הזאת. הובלתי כמה מהלכים בחודשים האחרונים, העברתי תקציב דו-שנתי, לראשונה בישראל. הפעלתי את המיסוי הירוק על מכוניות, שהיה תקוע שנים. העברתי את חוק בנק ישראל, ששבעה שרי אוצר לפניי ניסו ולא הצליחו לקדמו. נכון, היו קטעים בעייתיים עם נתניהו - הכרזתו על מינוי עצמו כשר-על והתערבות יועצו, אורי יוגב, בדיוני התקציב, מעל ראשם של פקידי האוצר. ועכשיו, המע"מ. זה פגע בי, אבל זה פגע בו יותר.



"תתפלאו, אבל נתניהו מתערב פחות בענייניי האוצר מאשר בעניינים של ביטחון ומדיניות חוץ. הפעם הוא קיבל החלטה שגויה. יכולנו להעביר את חוק המע"מ. זה היה עובר בשקט בשלוש פעימות, עם עלות של עשרה שקלים לחודש לאזרח. זה הכל. נתניהו נשבר ובמקום לתת לי קרדיט על עמידה בלחצים, במקום שיגידו 'כל הכבוד לשר האוצר', אני חוטף. היה מי שאמר לי בשבועות האחרונים: תיזום עימות עם נתניהו. צא נגדו, כדי לבדל את עצמך. סירבתי. אני לא גימיקאי. אם יש חילוקי דעות, הם יהיו אמיתיים. לא חלק מגימיק. זו אינה דרכי ולא תהיה".



זוג יונים



היה משעשע וגם עצוב במסיבת העיתונאים שכינס אביגדור ליברמן השבוע בכנסת. משעשע, כי ליברמן האיום, ההוא מההסתה נגד הערבים, מ"מובארק, שיילך לכל הרוחות", ומהפצצת סכר אסואן וטהראן, ישב בראש השולחן, כולו מחמדים, מפויס כבובה ורדרדה, וגירגר לו דברי כיבושין לכל עבר. עצוב, כי ליברמן גרם לשומעיו לפקפק שוב ברצינותם של פוליטיקאים וברצינות בה הם מתייחסים לציבור מאזיניהם. "מה שאני רואה מכאן, זה מה שראיתי משם", הצהיר ליברמן בפרפרזה לאמירה המפורסמת שליוותה את אריאל שרון מיומו הראשון כראש הממשלה, "אני לא מאלה שמשנים את דעתם או את עמדותיהם בהתאם למקום שבו הם יושבים".



וכמעט באותה נשימה, כשנשאל על יחסו לשר הביטחון אהוד ברק, אותו הגדיר במערכת הבחירות כשר ביטחון כושל וכאדם "לא נורמלי", הוא אמר עליו כך: "איני יכול אלא לדבר בשבחו של שר הביטחון. הממשלה עובדת בצורה מתואמת ומסודרת".



מה קרה? מה גרם לליברמן לשנות את דעתו על ברק? האם זה פורום "השישייה" המדיני-ביטחוני המצומצם בראשות נתניהו, שבו הם יושבים זה לצד זה? או שליברמן, כדי לזכות בעוד כמה קולות בבחירות, היה מוכן לומר על שר הביטחון של מדינתו שהוא לא שפוי?



אז ליברמן גילה את ברק, וברק גילה את ליברמן. בהתבטאויות פומביות וגם בשיחות סגורות קשה עד בלתי אפשרי להוציא מברק דבר ביקורת על ליברמן. האם זה מה שהוא שומע משר החוץ באותן ישיבות שו-שו אינטימיות? אם כן, אזי אנו צפויים להפתעה נוספת מכיוונו של ליברמן בחודשים הקרובים - הפעם, אולי, על רקע מדיני. לא זאת אלא זאת, שבדיונים עם אנשיו, ברק מחלק את השישייה לשני מחנות: הוא, נתניהו, דן מרידור וליברמן במחנה האחד, המתון, שרואה את הדברים "בצורה רחבה וכוללת"; בעוד שבני בגין ומשה (בוגי) יעלון נמצאים במחנה השני.



זה לא שצמד הבי"תים, בני ובוגי, מתלהמים באותן ישיבות או נואמים נאומי בחירות. האמירות והניתוחים שלהם רציניים, מהותיים וענייניים אבל נובעים מהשקפת עולמם של השניים, ש"אין-עם-מי-לעשות-שלום-בצד-השני". בסך הכל השיח, אומר ברק בשיחות סגורות, הוא על רמה. שיח רציני. שיח שקול וענייני. זה לא שאין ויכוחים או חילוקי דעות, אבל אלה רציניים, לא קנטרנים וקלי דעת כמו בשלישייה ההיא, בממשלה הקודמת, שבה ישבו לצדו אולמרט ולבני. לעומת מה שהיה אז, מדווח ברק לאנשיו, חל שיפור גדול ברמת הדיונים.



המפלגה זה לא אני



ברק רואה ברכה בעמלו המדיני. הרטוריקה הבוטה בין ארה"ב לישראל בשאלת ההתנחלויות כמעט ונעלמה. המשך הבנייה בהתנחלויות כבר אינו הנושא יחיד, אלא חלק משורת נושאים שנדונים בין שתי המעצמות - ארה"ב וישראל. ההודעות המשותפות שמשוגרות לעיתונות לאחר פגישותיו עם השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל רגועות יותר.



בסך הכל, ברק משדר אופטימיות זהירה לגבי העתיד המדיני. דבר אחד מטריד אותו: איך לתרגם את שיעורי התמיכה הגדולים בו (61% שבעי רצון מתפקודו כשר ביטחון, לפי סקר "הארץ-דיאלוג" האחרון), למנדטים למפלגתו העזובה והנשכחת, שגרפה באותו סקר עשרה מנדטים בלבד (לעומת 13 כיום).



לפי הסקר, כל שאר המפלגות השותפות בקואליציית נתניהו לא ניזוקו כלל. רק בארונה של מפלגת העבודה ננעץ עוד מסמר. האם נדרשת הוכחה נוספת לכך שמפלגה זו סיימה את דרכה ואת תפקידה ההיסטורי? ה"חביירים" יכולים לארוז את החפצים ולפנות את בית ברל, מקום משכנה החדש של העבודה. ברק הוא שר הביטחון הנכון בממשלה הנכונה. אפילו הגמלאי חיים רמון ייאלץ להודות בכך. אבל המחיר הוא היעלמותה הדי-ודאית של העבודה מהמפה בבחירות הבאות. אולי זה מחיר שווה.