הכישרון של מר דרייר

מאת רוברט קולקר, ניו יורק מגזין



היו זמנים שמרק דרייר חשב שכושר השכנוע שלו יוציא אותו מכל בור שאליו ייפול, אבל בסתיו האחרון אפילו הוא נאלץ להיאבק בשיניים ובציפורניים. לאן שלא פנה, פגש עורך הדין האופנתי והתוקפני, שהתמחה בעבירות צווארון לבן, לקוחות ועמיתים ממשרד עורכי הדין שהקים, dreier llp. לכולם היו שאלות על פיגורים בתשלום שכר הדירה, על הלוואות שלא הוחזרו, על קרנות נאמנות של לקוחות שרוקנו מתוכן ועל מסמכים ממקורות מפוקפקים. דרייר ידע שכדי להרחיק מעצמו את כל השאלות האלה, הוא זקוק לכסף, והרבה. 40 מיליון דולר בתור התחלה.



ביום שלישי, 2 בדצמבר 2008, הוא עלה על מטוס פרטי וטס לטורונטו. לאחר שנחת, נסע למרכז הפיננסי של העיר. הוא נכנס למגדל זירוקס ועלה למשרדי קרן הפנסיה של מורי אונטריו, אחת מקרנות הפנסיה הגדולות בקנדה, שמנהלת נכסים בשווי של כ-100 מיליארד דולר. דרייר נפגש עם מייקל פאדפילד, מעורכי הדין של הקרן, כדי לדון בעסקים.



הפגישה ארכה דקות ספורות בלבד, מכיוון שלדרייר היו עניינים אחרים. לפני שנפרד מפאדפילד, הוא ביקש שיוקצה לו מקום שבו יוכל להמתין עד שמטוסו יהיה מוכן. הוא לא שכח לקחת מפאדפילד את כרטיס הביקור שלו.



דרייר, בן 58, השאיר את חפציו בחדר ישיבות בבניין והלך ללובי, שם התהלך כשעה. כשראה את הווארד שטיינברג, מנהל של קרן גידור ניו יורקית בשם fortress, ששוויה נאמד ב-34 מיליארד דולר, ניגש אליו. דרייר ושטיינברג לא נפגשו לפני כן, אף שהיו ביניהם מגעים כששטיינברג ניסה לעמוד על אמינותם של שטרות חוב על סך 44.7 מיליון דולר שדרייר הציע למכור לו.



דרייר אמר לשטיינברג שקרן הפנסיה של מורי אונטריו ערבה לשטרות החוב. שטיינברג ביקש לפגוש נציג של הקרן ודרייר מסר לשטיינברג את כרטיס הביקור של פאדפילד ולקח אותו לחדר הישיבות, שם הראה לו כמה מסמכים בחתימת פאדפילד. אבל שטיינברג הרגיש שמשהו אינו כשר. דרייר סיים את הפגישה בפתאומיות והלך למעלית. לאחר לכתו, שטיינברג ניגש לפקידת הקבלה ושאל אותה שאלה פשוטה: "זה היה מייקל פאדפילד?" "לא", ענתה הפקידה.



כוכב עליון



התקופה הנוכחית משופעת בנוכלי צווארון לבן, אבל אין ספק שמרק דרייר הוא הטיפוס המעניין ביותר. ברנרד מיידוף, יו"ר נאסד"ק לשעבר שהודה בהונאה הגדולה בהיסטוריה ונדון ל-150 שנות מאסר, אולי גנב כספים רבים יותר, ריצ'רד פולד, מנכ"ל בנק ההשקעות ליהמן ברדרס שהודח בנובמבר 2008, אולי גרם נזק מערכתי כבד יותר. אבל בהשוואה אליהם, הסיפור של דרייר נראה כמו סרט הוליוודי.



במאי השנה הודה דרייר בבית משפט בניו יורק, כי הוציא במרמה יותר מ-400 מיליון דולר מ-13 קרנות גידור. התביעה טענה כי כדי להונות את לקוחותיו המציא דרייר נכסים בשווי 700 מיליון דולר, שלא היו ולא נבראו, ניהל שיחות ועידה פיקטיוויות והתחזה למנהלים בכירים. הוא גם גנב כ-40 מיליון דולר מחשבונות נאמנות של לקוחותיו - פשע שנחשב חצוף במיוחד בחוגים משפטיים. בשבוע שעבר ביקשה התביעה להטיל עליו עונש כבד, 145 שנות מאסר, רק חמש שנים פחות מעונשו של מיידוף, ואילו סניגורו התחנן שבית המשפט ינהג בו במידת הרחמים ויסתפק במאסר של עשר שנים.



בניגוד למיידוף, שעבד מאחורי הקלעים, דרייר היה הכוכב בדרמה הפיננסית שלו. הוא קנה תמונות של אנדי וורהול, השקיע בבתי יוקרה על חוף הים, בילה עם כוכבי פופ ושחקני פוטבול וחיזר אחרי אין-ספור נשים שהיו צעירות ממנו בהרבה.



כמו לכל נוכל מיומן, גם לדרייר היתה שיטת עבודה אופיינית. כמה שבועות לפני הפגישה הכושלת בטורונטו, הוא העלה מופע דומה בניו יורק. באוקטובר 2008, הוא נכנס לגורד שחקים ברחוב ה-57, ליד השדרה החמישית, ועלה למשרדיו של איל הנדל"ן שלדון סולואו בקומה ה-45.



סולואו הוא אחד הלקוחות החשובים של דרייר, אבל באותו יום לא נקבעה להם פגישה. למרות זאת, דרייר אמר לפקידת הקבלה שיש לו פגישה עם הבוס והיא הרשתה לו להיכנס. גם הפעם דרייר התמקם לכמה דקות בחדר הישיבות, ואז חזר ללובי והמתין. כעבור זמן לא רב נכנס לבניין קוסטה קובאצ'וב, גבר שגילו בערך כגילו של דרייר.



דרייר ליווה את קובאצ'וב לחדר הישיבות וחזר ללובי כדי להמתין לאורחיו האחרים, שני מנהלים של קרן גידור. בחדר הישיבות המתין להם קובאצ'וב ושניהם ענו על שאלות האורחים. ברגע מסוים עבר ליד החדר סטיב צ'רניאק, מנכ"ל תאגיד הנדל"ן של סולואו. כשראה את הפגישה, משך בכתפיו והמשיך ללכת. אילו הצטרף ליושבים, היה לומד שנציגי קרן הגידור מאמינים שבאו לפגוש את סטיב צ'רניאק, וכי צ'רניאק הוא האדם שיושב ליד דרייר.



לפי כתב האישום, דרייר הונה בצורה דומה קורבנות אחרים מאז 2004. הוא נהג להתקשר לקרנות שונות ולספר שהלקוח שלו, שלדון סולואו, רוצה לממן פרויקטים בעזרת הלוואות בתמורה לשטרות חוב. דרייר סיפר שהוא סוכן שיווק המועסק על ידי התאגיד של סולואו. ביולי 2008 החליט להרחיב את עסקיו מעבר לתאגיד סולואו ומכר שטרות חוב מזויפים בשווי של 52 מיליון דולר, שלטענתו, הונפקו על ידי קרן הפנסיה של מורי אונטריו. הוא השתמש בחלק מהסכום כדי לשלם את הריבית על אחד מ"שטרות סולואו" שכבר מכר.



שאפתן וגנדרן



דרייר, בנו של פליט מלחמה מפולין שהתיישב בלונג איילנד, למד משפטים באוניברסיטאות ייל והרווארד והחל לעבוד כסניגור של עברייני צווארון לבן במשרדי רוזנמן את קולין בניו יורק. הוא עזב את משרד רוזנמן ב-1989 ועבד בשני משרדים אחרים לפני שפתח ב-1996 משרד משלו עם ניל באריץ. הלקוח הגדול הראשון שלהם היה שלדון סולואו.



ב-2002 עזב באריץ את המשרד. כעבור שנה שינה דרייר את שמו של משרד עורכי הדין הקטן שלו, על 30 עורכי הדין שעבדו בו, ל-dreier llp. זו לא היתה התקופה הנוחה ביותר להרחבת העסקים, מה גם שלדרייר היו בעיות של תזרים מזומנים. ב-2001 הוא קיבל אשראי של 750 אלף דולר, שתפח שנה לאחר מכן לחוב של 2 מיליון דולר. באותה שנה הוא גם התגרש מאשתו, אלייזה פיטרס. הם התחתנו ב-1987 ונולדו להם שנים ילדים - הבן ספנסר ב-1989 והבת ג'קי ב-1992.



המשרד החדש שלו התפתח להפליא. מספר עורכי הדין שעבדו אצלו צמח ליותר מ-250. כדי לממן את התרחבות המשרד, שעבר לפארק אווניו, דרייר השתמש בשיטת חשבונאות מסוכנת: הוא לווה כספים כנגד הכנסות עתידיות. הוא היה הבעלים היחיד של המשרד ואילו שאר עורכי הדין היו שותפים רק לכאורה, ולמעשה הועסקו כשכירים. רבים מהם קיבלו משכורת של כמיליון דולר בשנה - הרבה מעל למשכורות הנהוגות בשוק.



מאחר שהוא היה הבעלים היחיד של המשרד, כמעט שלא היה עליו פיקוח. למשל, רק לו היתה זכות חתימה על יותר מעשרה חשבונות נאמנות שבהם היו אמורים להיות כספיהם של לקוחות. הכסף הזה היה אמור להיות מחוץ לתחום, אבל אילו רצה לקחת ממנו, אף אחד לא היה יכול לעצור אותו.



מלבד קובאצ'וב, לדרייר היו קשרים גם עם אדם בשם ארמנדו רואיז. "לרואיז היו מכרים מפורסמים וכך הם התיידדו. דרייר אהב לפגוש ידוענים", אמר עמית ותיק של דרייר. שנה לאחר שהקים את המשרד שלו התחיל דרייר להפיץ את שטרות החוב המזויפים. עד מהרה הפיץ שטרות מזויפים בסכומים גדולים יותר מאלה שהרוויח בעבודתו כמשפטן.



בנובמבר האחרון התקשר אל דרייר אדם שמעולם לא הכיר - עורך דין בשם טום מניסרו. מניסרו הודיע לדרייר שהוא מייצג את רואי החשבון של סולואו, חברת ברדון. הוא גם סיפר, שמישהו בחברה גילה דו"ח שהודפס על נייר רשמי של החברה, שבו השתמשו כנראה כדי לשווק איגרות חוב בתחום הבנייה של סולואו. נטען שדרייר הוא ששיווק את האיגרות. הדו"ח היה, כך נראה, מזויף.



שגיתי, חטאתי



זמן קצר אחרי השיחה הראשונה התקשרו מניסרו ועורכי הדין של סולואו למשרד התובע הכללי של ארצות הברית. בשבועיים הבאים ניהלו דרייר ומניסרו לפחות חצי תריסר שיחות. רובן הוקלטו על ידי התובע הכללי. דרייר נקט גישה נינוחה, העמיד פנים שהוא משתף פעולה ומוכן לתת למניסרו כל דבר שיבקש כדי להבטיח לו שהכל מתנהל כשורה. באחת השיחות הודה דרייר שהדו"חות היו מזויפים ואמר שהוא מתבייש. עם זאת, התעקש שמדובר בנפילה חד פעמית והזכיר את קובאצ'וב ואת רואיז.



ב-1 בדצמבר נפתחה חזית נוספת נגד דרייר. עו"ד שטיפל בפשיטת הרגל של החברה "נורמן קיינל" דרש ממנו סכום של 38.5 מיליון דולר מחשבון הנאמנות של החברה. נורמן קיינל ביקשה להעביר את הכסף ללקוח שבעצמו פשט את הרגל ורצה לשלם לנושיו. הבעיה היתה שרק כמחצית מהסכום הנדרש נותרה בחשבון הנאמנות.



למחרת טס דרייר לטורונטו. ב-3 בדצמבר צילצל למשרדי החברה שלו וסיפר שנעצר בגלל התחזות. מישהו בקרן הפנסיה של מורי אונטריו הזעיק את המשטרה דקות לאחר שדרייר נלכד כשהוא מתחזה למייקל פאדפילד. הוא הסגיר את עצמו. בטלפון הוא נשמע נואש. הוא אמר ששגה, שהרס את חייו ואת הקריירה שלו ושינסה לתקן את המעוות.



השכירים במשרד ידעו שמרק דרייר הוא מי שמחזיק את המשרד ושאם יתברר שהוא גונב מהלקוחות, 250 עורכי דין יישארו מובטלים וחשופים לתביעות של לקוחות זועמים. "ברגע ששמענו על הבעיות בחשבונות הנאמנות, ידענו", אמר אחד השותפים. "החשבונות האלה הם הגביע הקדוש. לא נוגעים בהם, אלא אם כן אין ברירה", אמר אחד מעמיתיו של דרייר. "מעולם לא ראיתי היסטריה המונית בקנה מידה כזה. אנשים התרוצצו במסדרונות, רואים כיצד הקריירות שלהם קורסות".



באנדרלמוסיה הכללית הצליח דרייר להעביר כספים מחשבון נאמנות נוסף לאחד מחשבונותיו האישיים. חשב החברה, ג'ון פרובנצאנו, סירב פעמיים לבצע את הפעולה. אבל דרייר הורה לו לקשר אותו עם מישהו בבנק ואירגן העברה של 10 מיליון דולר לחשבונו. נושיו - בהם כמה קרנות גידור - נאלצו להגיש תביעות נגד המשרד שלו, בסך למעלה מ-450 מיליון דולר. לטענת רשויות החקירה והתביעה, רוב הכסף איננו. דרייר הוציא אותו על בתים, מכוניות, יצירות אמנות וכדומה. לא ברור כמה כסף יוכלו התובעים לקבל בחזרה.



ייתכן שדרייר פעל מתוך עודפי שאפתנות ואגו. "תמיד היה לו חשוב שאנשים יחשבו שהוא מצליח", אמר אחד מידידי העבר שלו. "שמו התנוסס על הבניין הדפוק הזה בפארק אווניו וכשהחל להסתבך, במקום לצמצם פעילות, לסגור את החברה או למכור את היאכטה, הוא חצה את הגבול". יש, כמובן, כאלה שרואים אותו באור שלילי יותר. "דרייר היה סחטן לאורך כל הקריירה שלו", אמר בזעם לקוח לשעבר. "זו הדרך שבה הוא עשה כסף. הוא פלש לחייהם של אנשים, זכה באמונם ובסופו של דבר ניצל אותם".