עוד מוקדם לחגוג

בורסות העולם מזנקות וכולם מדברים על סוף המשבר. ערן בר-טל רואה את הדגל השחור מעל הפדרל ריזרב ואת חוסר האונים של הממשלה המקומית וממליץ לחכות

ערן בר-טל
27/07/2009

הבורסות בעולם מזנקות ומאיימות לפתות משקיעים תמימים לחזור לבורסה ולנסות להחזיר לעצמם חלק מההפסדים העצומים שנרשמו לחובתם בשנה האחרונה. המשקיעים התמימים נוהגים לצטט אמרה נחושה כביכול של מנהלים: "אותי מעניינת השורה התחתונה". נכון, בשורה התחתונה למי שחזר לאחרונה לשוק ההון הייתה הזדמנות לעשות סיבוב יפה. תמיד תוכלו לשמוע סיפורים על אלה שאוטוטו מחזירים לעצמם את ההפסד. תמיד קולם של אלה רם יותר מקולם של חבריהם שהמשיכו להפסיד.

אבל מי שמפשפש במספרים ומחפש משהו מעבר לשורה התחתונה יגלה ממה באמת נובעות העליות האלה. פרשנים וכלכלנים הם אלה היוצרים את הבאזז והם גם הראשונים להתפעל ממנו. אחרי מפולת קשה של השווקים הפיננסיים בעולם, שגררה גם את החברות הריאליות, אנליסטים חיברו מסמכים מלומדים הצופים את המשך ההידרדרות גם ברבעון השני של השנה. והנה חברות בעולם החלו לפרסם את הדו"חות שלהן לאותו רבעון והסתבר ש-136 חברות, מתוך 181, פרסמו דו"חות חיוביים יותר מהציפיות. זה באמת מרשים, אבל האם זה מבשר על יציאה מהמשבר, או על מציאות שמלגלגת באדישות על ציפיות האנליסטים?

וממה נובעות התוצאות החיוביות של אותן חברות? האם מתוך התרחבות המשק? מתוך צמיחה בת-קיימא? ובכן, לא בדיוק. הביקושים של חברות גדולות בעולם הם ביקושים הנובעים מהמשחק הקינסייאני: הממשלות הן אלה שמעלות את הביקושים. והאם לממשלות האלה יש כסף? ודאי! לממשלות תמיד יש כסף, הן יכולות להמשיך להדפיס, להעלות מסים ולהוסיף עוד תעלולים יצירתיים כדי ליצור אשליית צמיחה מחודשת.

התקווה הגדולה של הבנקים המרכזיים והממשלות בעולם, היא שהצמיחה הוירטואלית הזו תעורר את התיאבון של המשק, תשיב את האמון של השחקנים ובסופו של דבר תניע את הגלגלים האמיתיים – את הצרכנים ואת השוק היצרני, שייצור ביקושים אמיתיים ויספק אותם. אבל בינתיים זה לא ממש קורה.

העולם כבר רווי היסטוריה של משברים כלכליים – מהמשבר של 1907, דרך המשבר הגדול, המשברים באסיה, בארגנטינה, ברוסיה... בכולם ההתאוששות הייתה קשה ומפרכת. בכל המקרים הללו המשקיעים עומדים עם הלשון בחוץ ומנסים למצוא רמזים נואשים שיאותתו להם שאפשר כבר לחזור ולהשקיע. הרי הכסף הגדול הוא של קופות הפנסיה, קופות הגמל ויתר התוכניות לטווח הארוך. הכסף הזה מחפש בית. הוא לא יכול להישאר מחוץ לשוק למשך זמן. וכשהוא מתחיל לחזור לשוק, השוק מזנק. הזינוק הזה מבשר על ביקוש קשיח, לא על סוף המשבר. מהמשברים הקודמים ניתן ללמוד שגלי ההדף של המשבר כואבים לא פחות מהגלים הראשונים שלו.

טוב יעשו משקיעים מפוקחים אם ישמרו על השקעותיהם באפיק סולידי עד יעבור זעם. בשבילי, נתון האצבע ליציאה מהמשבר יהיה עליות של 25% במדדים המובילים – יחסית לשיא השפל. עליות של אחוזים בודדים לא מלמדות על שום מגמה.

כשאני רואה שממשלת ארה"ב ממשיכה לנקוט במדיניות רחבה ולהנהיג ריבית אפסית אני מבין שהדגל האדום, שלא לומר שחור, ממשיך להתנוסס מעל בניין הפדרל ריזרב. כשאני רואה שהאבטלה באירופה מסתובבת סביב שערים המזכירים ימים אפלים של אירופה והבנק המרכזי ממשיך להדפיס כספים ולהגמיש את כלליו הנוקשים, אני רואה את דגלי הסכנה מתנופפים בגאון מעל בניין ה-ECB. כשאני רואה את קשיי התפקוד של הממשלה הזו, את היעדר היכולת להעביר רפורמה בקרקעות ש-800 אלף משקי בית מייחלים לה ושתי רבבות של קיבוצניקים ומושבניקים מצליחים להכשיל אותה, אני חרד לכלכלה הישראלית.

הדמגוגיה עדיין גוברת על כל מדיניות כלכלית אמיתית במחוזותינו, וגם אם המשבר לא מכה בנו בעוצמה שהוא מכה במדינות אירופה וארה"ב, אנחנו עדיין חשופים לו. לכן לא הייתי ממהר להצטרף לאווירת מסיבת סיום המשבר הזה. עוד ארוכה הדרך אל האור שמבצבץ מקצה המנהרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully