חובטים ונהנים

כשהגעתי למרכז הטניס ברמת השרון הייתי נרגשת. אני שונאת ספורט אך אוהבת טניס, מפני שטניס הוא בעצם משחק. נכון שכדי לשחק אותו עושים ספורט, אבל זו רק הדרך - לא המטרה. ציפיתי לפגוש ילדים עם רקטות, כדורים צהובים עפים לכל הכיוונים, הרבה צעקות וצחוק. ובכן, טעיתי. "איפה כל ילדי הקייטנה?" שאלתי את שעיה אזר, מנהל המרכז. לקח לנו קצת זמן להבין זה את זו - מתברר שהמינוח שהשתמשתי בו פשוט לא נכון. לא הגעתי לקייטנה - הגעתי למחנה אימונים. הילדים בדיוק ישבו לאכול ארוחת עשר בצל וממש לא השתוללו. טוב, אולי הם תשושים. מחנה האימונים שלהם כולל משחקי טניס - הרבה טניס - בזוגות, ביחידים או בקבוצות. ילדים בכל הרמות ובגילי שש עד 15 מחולקים לקבוצות על פי רמתם ומתאמנים.



אז מה גורם לילדים לוותר על אופציות הבילוי בחופש ולקבל בכזו השלמה, שלא לומר שמחה, את אגלי הזיעה? מה מניע אותם להזיע במגרש, ללמוד על תזונה ולעשות כושר, במקום לראות טלוויזיה או להכין כדורי שוקולד, למשל, שתי פעילויות מופלאות שאפשר לבצע בחלל ממוזג?



אולי זה המוטו המפורסם מסדרת הטלוויזיה המפוארת משנות ה-80, "תהילה" ("רוצים תהילה? ובכן, לתהילה יש מחיר, וכאן אתם מתחילים לשלם - בזיעה"), ואולי ילדים פשוט סובלים פחות מחום. המחנה נמשך 12 יום, אבל שלוש פעמים במהלך המחנה הילדים מקבלים חצי יום בבריכה, "שייהנו קצת". בהחלט מגיע להם. פרט לטניס, מקבלים הילדים כל מה שספורטאי מקצועי צריך. הם מתאמנים בחדר כושר, נהנים מהרצאות על תזונה, והלהיט של המחנה - יש להם מאמנים מנטליים.



המאמנים המנטליים עוזרים לילדים לנצח את הקושי הפסיכולוגי שכרוך במשחק. כפי שהסביר לי אחד המדריכים, האויב הכי גדול של שחקן הטניס הוא עצמו. מחשבות על כישלון, פחדים וחוסר ביטחון מונעים ממנו לבצע את החבטה המושלמת. הילדים במחנה כבר יודעים את זה ומתכוננים.



באחת הקבוצות שמשחקות יש בערך עשרה ילדים בני עשר, מתוכם ילדה אחת. אף אחד מהבנים לא ממש רוצה לשחק עמה, אבל אותה זה רחוק מלעניין. "אבא שלי תמיד מוסר לי ככה", היא צועקת לילדון שמשחק מולה, והוא משיב "מה אכפת לי. תזרקי כבר. את לא זורקת טוב". היא דווקא חובטת מצוין. המדריך, שמסתכל על הילדים ומחפש כישרונות, מסביר לי שיש לה את זה. מבחינתי, לכל אחד מהילדים שמצליחים בחום הזה לחבוט בכדור, יש את זה. בקורס האימון המנטלי הם היו מקבלים אצלי 100. לפחות.



לילדים יש דעות מגוונות על טניס, הם מעדיפים את רוג'ר פדרר על פני השני (מודה, אני לא זוכרת את שמו). יש להם העדפות לגבי סוגי החבטות, והם יודעים לספור את הנקודות. אזר מסביר שכדי לשרוד את המחנה, צריך להיות מכוון מטרה ושאפתן. "זה שאמא או אבא דוחפים זה לא מספיק, זה קשה". כששאלתי את הילדים מה הם מנסים להשיג באימונים הקשים האלה, אחד הילדים שאל: "את עובדת עלינו? זה כיף חיים".