ילדים מבשלים

כשהייתי ילדה שנאתי קייטנות. היציאה משגרת הגן, הילדים שלא הכרתי והפעילויות שעירבו חול (מאוד לא נקי) ושוקו (מאוד לא בריא) גרמו לי חוסר נחת. לכן כשנרשמתי לקייטנה של המרכז הקולינרי "עושים בישול" שבבית מרכזים בהרצליה הרגשתי שיש לי הזדמנות לסגור מעגל ולחזור לקייטנה כבחורה הגיונית, היסטרית מעט פחות ובעיקר - מבוגרת ב-20 שנה מהשאר. הרגעים הראשונים בקייטנה היו זהים לאלה של קיץ 1982, בקייטנה של גן טלי. לא הכרתי אף אחד, והילדים האחרים נראו מגניבים הרבה יותר ממני. הילה המדריכה הודיעה שנכין פשטידות, וזה הלחיץ אותי עוד יותר, כי התכנון המקורי היה להכין בצק שמרים וכמובן שהתכוננתי בבית. היא הודיעה שאהיה בקבוצה של אלינור ועטליה, שלא נראו מרוצות במיוחד מהתוספת. בהליך דיפלומטי הוחלט להעביר אותי לקבוצה של איתי, עמית ואלכסנדרה.



מיד הבנתי שהסתדרתי: איתי נראה כמו ילד שיודע מה הוא עושה, וכשהוא סיפר לי שהוא נוהג לבשל בבית, הרגשתי שהגעתי לקבוצה הנכונה. אלכסנדרה נהנתה לרוץ להילה ולבקש הסברים, ועמית היתה שקטה ובחשה היטב.



הכנו שלוש פשטידות במקביל: מיני קיש בטטה, מאפה פסטה ועגבניות מיובשות ופשטידת תירס וגבינות. איתי ניסה לרסק בטטה בפומפייה, "לפמפם" בלשון הקבוצה, אבל נראה היה שהבטטה מנסה לפמפם אותו, אז מיד ניצלתי את היותי המבוגרת האחראית יחסית והשתלטתי על הציוד. אלכסנדרה ועמית נטלו פיקוד על הביצים: הראשונה הגיעה בדרך נס לקערה, אבל אחותה מצאה את עצמה הרצפה.



כשסיימנו לטנף את העמדה שלנו, הילה ביקשה שנטגן בצל ותירס. היא הדליקה עבורנו את האש והסבירה את כללי הבטיחות. הבנתי שזו ההזדמנות להראות לילדים שאני מטגנת מעולה: הוספתי את הבצל והסברתי למה כדאי לחכות שהשמן יהיה חם לפני שמוסיפים את כל המרכיבים. הם הביטו בריכוז בשמן, וחיכו במתח להזהבת הבצל.



כעבור שעה וחצי של עבודה, נכנסו הפשטידות לתנור. בינתיים, הילדים הציעו לשחק "בוקר טוב עיירה", משחק חברה שלא הכרתי שמורכב מרציחות, הלשנות ומנהגים שכנראה מאפיינים את הילדים של היום.



ב-13:00 שלפה הילה את התבניות מהתנור. הפשטידות יצאו מעולות, ולכמה רגעים הרגשתי שיש לי במה להתגאות. איתי, עמית ואלכסנדרה נישנשו לצדי, והילה דיברה על המשימות שחיכו לקבוצה למחרת: עוגות בחושות ומאפינס. בעוגות בחושות אני מעולה. למה אי אפשר לבוא לקייטנה גם מחר?