ורד בר-שלום, 33, הגיעה למושב הדתי ניר גלים ב-1994, כבת שירות לאומי. היא התאהבה במקום מהרגע הראשון, אף על פי שפעם בשבועיים התפשט ביישוב גל ריח חריף ומציק, שהגיע ממפעל אגן כימיקלים הנמצא מעבר לכביש, במרחק של כ-200 מטר מהבית הראשון ביישוב.
"חיינו ככה כל השנים, מכוחו של הרגל, אבל המצב החמיר בשלוש השנים האחרונות", מספרת בר-שלום. "בכניסה למושב יש גן משחקים, שבעבר היה הומה ילדים בשעות אחר הצהריים. מאז שהתגברו הריחות הקשים, אף אחד לא משחק בו. זה המקום הכי מסריח ביישוב, וכתוצאה מכך גם המקום הכי שומם".
מטרדי הריח האלה, מסביר עו"ד תומר יפת, בן המושב, הם העילה לתביעת פיצויים בסך כ-60 מיליון שקל שהוגשה לפני כשבועיים נגד המפעל. לתביעה זאת צורפו חוות דעת של מומחים, המצביעות על קיומם של חלקיקי חומרים החשודים כמסרטנים באוויר שאותו נושמים תושבי היישוב ובקרקע שעליה הם דורכים. לדברי יפת, הבחירה בנתיב המשפטי התקבלה לאחר שההידברות עם המפעל עלתה על שרטון. "אין בישראל יישוב מסודר שנמצא קרוב כל כך למפעל בסדר גודל כזה", הוא אומר. "היינו בפגישות עם אנשי המפעל, ובהתחלה זה הלך לכיוון חיובי. בשלב מסוים הם סירבו להעביר לנו מידע, הפגישות התפוצצו והחלטנו לתבוע".
רוב מגישי התביעה מתגוררים בהרחבה הקהילתית של המושב - בתים פרטיים נאים שהוקמו בשלוש השנים האחרונות ובולטים על רקע הבתים הישנים של המושבניקים הוותיקים. מתגוררים בהם אנשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, מהנדסי היי-טק, עורכי דין ועובדי מדינה, שחלמו על רמת חיים גבוהה בבית צמוד קרקע עם גינה בקהילה דתית-לאומית איכותית.
סיגלית אפרת, שגדלה באשדוד הסמוכה, גילתה עד מהרה שמדובר בחלום בלהות. "עברנו למושב עם חלום על בית, גינה ירוקה, פרות, פרפרים וציוצי ציפורים. במקום זה קיבלנו ריח איום, רעש מחריד אוזניים, תחושת מחנק, בחילות, סחרחורות ופחד ממחלות שחודרות לגוף שלנו ובעיקר לגוף ילדינו", כתבה אפרת בתצהיר שהוגש לבית המשפט.
אפרת וחבריה נאבקים במפעל אגן כימיקלים, חברה בת של מכתשים אגן, אחת החברות הגדולות והמצליחות במשק הישראלי. מכתשים אגן מייצרת חומרי הדברה לחקלאות, ונהנית בשנים האחרונות מעלייה בביקוש למוצרים אלה, בין השאר בגלל הגידול בשטחים חקלאיים בעולם, בעקבות הצמיחה בביקוש למזון מן החי בהודו ובסין. בשנים האחרונות הציגה החברה גרף רווחים עולה, המניה זינקה אף היא, המנהלים נהנו מבונוסים שמנים, וגם בעלי המניות גרפו דיווידנדים. בעל השליטה בחברה הוא נוחי דנקנר, מאנשי העסקים החזקים והמקושרים במשק הישראלי.
לצורך המאבק הצטיידו התושבים במשרד יחסי הציבור ברק רום, במשרד עורכי הדין שיבולת ושות' ובמומחים בתחום. חוות הדעת המרכזית היא של ד"ר מיכאל גרבר, מומחה לזיהום אוויר, שעבד במשך 30 שנה במשרד לאיכות הסביבה. גרבר הסתמך על ארבע בדיקות שביצע המשרד לאיכות הסביבה ב-2007-2009, שבהן נבחן מצב האוויר בניר גלים.
"זיהום האוויר באזור ניר גלים בא לידי ביטוי בנוכחות ריכוזים גבוהים של חומרים כימיים הנמצאים בשימוש במפעל אגן כימיקלים, וכמו כן במטרדי ריח קשים", כתב גרבר בחוות הדעת. "נמדדו חומרים רעילים במיוחד ומסרטנים - כגון בנזן, הידוע כגורם ללוקמיה; מתילן כלוריד, הידוע כגורם לסרטן הריאות; וטריכלוראתילן, הגורם לסרטן הכבד. לדעתי המקצועית, חומרים שנמצאו באוויר מהווים זיהום אוויר חזק ובלתי סביר".
אנשי אגן כימיקלים טוענים בתגובה שבמפעל אין בנזן, וכי אם החומר נמצא באוויר - מדובר ככל הנראה בפליטה ממכוניות, או בזיהום ממפעלים שכנים באזור התעשייה הצפוני של אשדוד. יש לציין כי מחקרים הוכיחו ששני החומרים האחרים ידועים כגורמים לסרטן בקרב חיות, אך הם בגדר חשודים בלבד בכל הנוגע לגרימת סרטן בקרב בני אדם.
לדברי גרבר, גם כשמביאים בחשבון את ההסתייגויות האלה, תושבי ניר גלים לא יכולים להיות רגועים. "לא הייתי רוצה לגדל ילדים במרחק של 200 מטר ממקום שיש בו חומרים שגורמים לסרטן אצל חיות", הוא אומר. "העובדה שנמצאו חומרים כאלה באוויר מחוץ למפעל צריכה להדליק נורה אדומה, נורה שבהחלט נדלקה במשרד להגנת הסביבה".
התושבים מציגים גם את חוות דעתו של פרופ' אורי מינגלגרין, כימאי מהמכון למדעי הקרקע באוניברסיטה העברית. מינגלגרין בדק עלים של עצים בניר גלים ומצא חומר בשם קסילן, החשוד כמסרטן. על פי חוות הדעת שלו, סביר מאוד להניח שמקורו במפעל אגן כימיקלים.
השריפה - תמרור אזהרה
מקור במשרד לאיכות הסביבה, שמכיר את המפעל היטב, סבור שהטענות על התגברות מטרדי הריח בשנים האחרונות - מוצדקות. "קרה משהו. לפני שלוש שנים הם נהנו משגשוג והתחילו לייצר יותר, ובכך הם גם סיכנו מאוד את המפעל. זה מפעל קטן, והם רצו קדימה מהר מדי מבלי לדאוג לאיכות הסביבה. נעשו שם דברים שלא ייעשו, וזה מה שהביא בסופו של דבר לפיצוץ הגדול ולשריפה הגדולה שהיתה שם".
השריפה המדוברת התרחשה בינואר האחרון, ומבחינת התושבים היתה תמרור אזהרה בוהק לאחר חודשים של תלונות על מטרדי ריח. זה היה בשיא מבצע "עופרת יצוקה", כשרקטות גראד נפלו בסביבת ניר גלים. עד היום זוכרים התושבים את הרעש מחריש האוזניים של הפיצוץ ואת הענן הכתום שהיתמר מעל היישוב במשך שעות. רבים מהם ברחו צפונה עד שיתברר מה בדיוק קורה. בדיעבד התברר שאלת המזל שיחקה תפקיד מרכזי: הרוח נשאה את העשן המתאבך לכיוון אזור התעשייה הסמוך, שרוב העובדים כבר לא שהו בו בשעות אחר הצהריים. הכוחות הרבים שהיו בכוננות מחשש לירי רקטות זינקו במהירות למקום וטיפלו במצב. עם זאת, כוחות כיבוי האש לא נכנסו למפעל, והאש כובתה על ידי עובדי המפעל.
"כששמעתי את הבום חשבתי שהנורא מכל קורה: גראד נפל על אגן", משחזרת בר-שלום. "היה ענן עשן אדיר, ופשוט לא ידענו מה לעשות. החלטנו שחייבים להתפנות כמה שיותר מהר. הרי אי אפשר לדעת מה היה קורה אם כיוון הרוח היה משתנה. בשריפה הזו רב הנסתר על הגלוי: לא נתנו למכבי אש להיכנס והתרחשו שם הרבה דברים מוזרים".
כיום מנהל המשרד להגנת הסביבה חקירה פלילית בנוגע לנסיבות השריפה. מקור במשרד אומר כי על פי החשד, השריפה נגרמה מכך שבמפעל אוחסנו חומרים באורח מסוכן. "לכאורה, היתה כאן רשלנות. חומרים מסוכנים אוחסנו ביחד, בניגוד להוראותינו. לאחר שפרצה השריפה, לא ידעו אנשי המפעל להגיד לנו באילו חומרים להשתמש כדי לכבות אותה. שפכים של חומרים לכיבוי אש וחומרים מסוכנים גלשו מחוץ לגדר המפעל והגיעו אל נחל לכיש הסמוך. עם זאת, המפעל הגיש לנו תוכנית עם לוחות זמנים לתיקון הליקויים, וחלק מהדברים כבר בוצעו".
בכירים במפעל מדגישים שהאירוע טופל בדרך הטובה ביותר: "לפעמים מתרחשות שריפות במפעלים, אין מה לעשות. עובדה שלא קרה דבר. אפילו עובד או תושב אחד לא נפגעו. נכון, היתה שם בעיה, אבל אנחנו עושים המון כדי לשפר את המערכות הקיימות", אומרים הבכירים.
"הצענו לתושבים פתרונות"
בכירי מפעל אגן כימיקלים, ובראשם המנכ"ל צבי מנור, רואים את התביעה נגדם באור שונה לחלוטין. מבחינתם, הם לא החבר'ה הרעים אלא קורבן למתקפה התקשורתית על חברות כימיקלים בשנים האחרונות. הם מתעקשים שגם הם בירוקים.
ב-2007 התחיל המפעל להפעיל מתקן מחמצן מיוחד, שמסייע לו לפלוט אוויר נקי יותר. זו רק דוגמה אחת להשקעות בסדר גודל של מאות מיליוני שקלים שהמפעל מבצע בשנים האחרונות כדי לשפר את יחסיו עם הטבע ועם הסביבה. לדברי בכירים במפעל, במשך השנים שררו יחסי שכנות טובה ביניהם לבין חברי מושב ניר גלים. לדבריהם, רוב חברי המושב לא הצטרפו לתביעה ואינם מסכימים עם הגישה של התושבים החדשים, שכלל לא מודעים לשיפור באיכות האוויר בשנים האחרונות.
"הגידול בתלונות על ריחות מוזרים החל עם ההרחבה של היישוב", אומר בכיר במפעל. "הקשר הזה הוא חד משמעי ואומר דרשני. האוויר שאנו פולטים לניר גלים נקי יותר מהאוויר שנפלט לאזור התעשייה. עם השנים, המצב שופר לאין ערוך". בכיר אחר מוסיף: "הצענו לקבוצת התושבים הזאת את כל הפתרונות האפשריים לבעיות שהם העלו. ובכל זאת, כשהגיע רגע האמת לסגור את הדברים - הם נעלמו".
לדברי הבכיר, המחלוקת לגבי העברת מידע לידי התושבים נגעה להיתר הרעלים של המפעל, שמגדיר באילו חומרים מותר למפעל להשתמש. 90% מתוכן היתר הרעלים הועברו לתושבים, ושאר הפרטים הם סודות מסחריים רגישים. לטענת מקורות במפעל, למאבק התושבים יש מניעים נוספים. עו"ד אורית מרום-אלבק, מנהלת מחלקת קלין-טק, אנרגיה חלופית ואיכות הסביבה במשרד שיבולת ושות', רוצה לבנות לעצמה רזומה מוכח בתחום איכות הסביבה, ולכן מעודדת את התושבים לתבוע.
נוסף על כך, טוענים במפעל, תושבי ניר גלים רואים מולם חברה רווחית ביותר, וסבורים שאפשר יהיה לקבל ממנה פיצוי כספי. "ההליכים המשפטיים לא יסתיימו עד שהילדים יהיו גדולים", אומר בכיר בחברה. "ההליכים משמשים כקרדום לחפור בו כדי לקבל כסף. מה הבעיה לחכות עוד חצי שנה, מה הריצה? אם הם רוצים להפסיק את מטרדי הריח, הליכה לבית המשפט היא לא הדרך הנכונה".
במשרד שיבולת ושות' דוחים בתוקף את הטענות האלה. "עו"ד מרום-אלבק פעילה שנים רבות בתחום איכות הסביבה והצטרפה למשרד שיבולת ושות' לפני כשנתיים בזכות היותה מומחית בתחום", נמסר מהמשרד.
"הם חושבים שלאנשים עסוקים כמונו אין משהו טוב יותר לעשות מאשר להשקיע את כל זמננו בתביעות חסרות בסיס?", שואל אחד הפעילים המרכזיים במאבק.
הטענות נגד המפעל יצרו שני מחנות בתוך ניר גלים: התושבים הוותיקים, שלא משתתפים במאבק - והתושבים החדשים, שמקדמים את התביעה. אין זה רק עניין של ותק או של גישה: תושבי ההרחבה מנהלים חיים כלכלים עצמאיים, אך חברי המושב השיתופי מקבלים משכורות מהקופה המשותפת, ותלויים כלכלית במפעל. המושב, המפעיל תחנת דלק בסמוך ליישוב וחברה לשירותי הובלות והסעות, מספק למפעל את השירותים האלה מיום היווסדו ב-1971. כיום, האוכלוסייה מזדקנת והמצב הכלכלי בכי רע - והתלות של אנשי המושב במפעל גוברת.
"ניר גלים הוא יישוב מתבגר, ולא קל למצוא לו מקורות פרנסה חלופיים", מסביר יפת. "כשדיברנו על תביעה משפטית, התחילו לעלות כל מיני לחצים מהמשק השיתופי. כבן משק אני בהחלט יכול להבין את זה, כי מדובר בפרנסה של אנשים. במקרים מסוימים שבהם אחד החברים מצטרף לתביעה, ההורים או הסבים שלו עלולים להיפגע". סבתו של גור בר-שלום, לדוגמה, לא דיברה במשך שבוע עם אשתו ורד, בגלל "הבלגאנים" שמנהיגת המאבק עושה ביישוב.
למרות החזית האחידה של התושבים הוותיקים, חילוקי הדעות לא פוסחים גם עליהם. רותי אבן, האחראית על הארכיון, היא אחת מחברות המשק הבודדות שלהן עמדה ביקורתית כלפי המפעל, אם כי היא מעדיפה שלא להשמיע אותה בפומבי. החומרים שהיא אוספת בארכיון מעידים שלא תמיד שררה הרמוניה בין חברי המושב למפעל. תמונות בארכיון מראות שב-1983, לדוגמה, הפגינו תושבי המפעל נגד הזיהום, אירוע שזכור עד היום בשם "הפגנת העגבניות", על שום העגבניות שנזרקו לעבר שער המפעל.
היחסים האמביוולנטיים נמשכו לאורך כל הדרך. במשך השנים שילם המפעל פיצויים לניר גלים במקרים של פגיעה ביבולים החקלאיים. בנוסף, משתתף המפעל עד היום בטיהור אחת מבארות המים של המושב, שהזדהמה בגלל חומרים כימיים שחדרו אליה מאגן כימיקלים וממפעלים אחרים באזור התעשייה. המים המטוהרים מופנים בחלקם לשימוש החקלאי של המושב, ובחלקם - לשימוש המפעל.
"מושב ניר גלים ותאגידיו משתפים פעולה שנים רבות עם מפעלים באזור התעשייה של אשדוד, ובהם גם אגן כימיקלים", אומר יובל וישניצר, יו"ר המושב. "בעבר, כאשר נוצרו מטרדים שמקורם באגן, ידעו המפעל והמושב לפעול במשותף ולהגיע לפתרונות ישימים. לא ברור לנו מה היו המניעים שגרמו לתובעים שלא להמשיך במסלול ההידברות עם המפעל".
"העובדים חוששים לתבוע"
אחת הטענות שמרגיזות במיוחד את התובעים היא השאלה מדוע הם בחרו, מרצונם החופשי, לבנות את בתיהם ליד מפעל מזהם. לדבריהם, הם ביררו את סוגיית זיהום האוויר באיגוד ערים לאיכות סביבה אשדוד-חבל יבנה, הגוף האחראי לפיקוח על איכות סביבה באזור, אך לא נאמר להם שיש בעיה מיוחדת במקום שבו בחרו לגור.
"חשבנו שאולי יש כאן איזו בעיה, אבל באתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה ראינו שהמקום שבו גרנו אז בירושלים מזוהם לא פחות מניר גלים", אומרת יעל נוימן, אחת התובעות. "כשהגענו לפה, הבנו שיש בעיה חמורה יותר. הרגשנו באורח פיסי דברים שלא יכולנו לקרוא עליהם באינטרנט. יש כאן ריח חריף של מפעל, ריח שאנשים רגילים לא נושמים. אני גרה במושב בשכירות. המגרש שקניתי עומד ריק, ואני מעכבת את תוכניות הבנייה. כרגע אני בדילמה מה לעשות עם המגרש הזה".
"חודשיים לפני שקניתי את הקרקע ביררתי באיגוד ערים לאיכות הסביבה, ואמרו לנו שהכל בסדר", אומר יכין אפשטיין, תובע נוסף. "אם הם היו מעלים בפני איזשהו ספק, הייתי חושב פעמיים אם לעשות את הצעד הזה".
"איגוד ערים לא ערך בשנתיים האחרונות אף בדיקה רצינית בנוגע לזיהום האוויר", אומר יפת. "גם מבחינתם זו דילמה לא פשוטה. אגן כימיקלים מעסיק הרבה אנשים ותורם כסף רב לקהילה באשדוד, והעירייה היא גוף דומיננטי מאוד באיגוד".
"לא רק אשדוד נהנים מאגן, אלא גם אנחנו, בניר גלים", מוסיפה בר-שלום. "אם רוצים, נניח, לארגן פעילות ט"ו בשבט, אפשר לבקש מאגן והם ייתנו את זה כתרומה לקהילה".
כשתושבי ניר גלים מתלוננים על ריח רע ועל חומרים מסרטנים באוויר, נותר רק לשאול מה קורה בתוך המפעל עצמו. לכאורה, מדובר במקום מצוין לעבוד בו: העובדים, פועלי ייצור ברובם, מקבלים משכורת לא רעה באופן יחסי - 10-15 אלף שקל בחודש. הם נהנים גם מבונוסים, ממשכורת 13, מימי כיף ומחופשות בבתי הבראה - תנאים שעובדי צווארון כחול יתקשו למצוא במקומות אחרים. העובדים משתמשים בכל אמצעי הבטיחות הנדרשים, אך עדיין נחשפים מדי יום לחומרים כימיים מסוכנים.
בשנים האחרונות נשמעו באופן לא רשמי טענות כי העבודה במפעל מזיקה לבריאותם של העובדים. עו"ד יעקב עוז ייצג בעשור האחרון כמה עובדים שתבעו את המפעל, תביעות שהסתיימו בפשרות מחוץ לכותלי בית המשפט. לדבריו, המפעל מנסה להימנע ככל האפשר מפסקי דין במקרים מסוג זה.
בדיקת markerweek מצאה שבמקרה אחד בלבד פסק בית המשפט בנוגע לעובד שתבע את המפעל. מדובר ביצחק אברהמי, שעבד במפעל ב-1978-1989, וטען כי סבל ממחלה בדרכי הנשימה בעקבות החשיפה לחומרים כימיים. המפעל הכחיש את הטענות. במשפט מצאה ההנהלה דרך תמוהה להסביר את תלונותיהם של העובדים על מצב בריאותם. "מנהל כוח האדם במפעל, מר דני בוגר, מאשר כי קבוצת פועלים נפגעה במערכת הנשימה, אך הוא מייחס את התופעה למוצאם, העדה האתיופית, וטוען כי יש להם רגישות מיוחדת", נכתב בפסק הדין.
בעניינו של אברהמי קבע כי "ממכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי קיים קשר סיבתי בין עבודת התובע במפעל הנתבע לבין הנזק שממנו הוא סובל. עלה בידי התובע להוכיח כי מחלתו בעיקרה פרצה במהלך עבודתו אצל הנתבעת". בית המשפט פסק לו פיצויים בסך כ-300 אלף שקל.
מאז 1996 לא הסתיימו תביעות נגד אגן כימיקלים בפסקי דין. בימים אלה נמצאות בשלבים שונים של הכנה ארבע תביעות של עובדים, הטוענים כי חלו בעקבות עבודתם במפעל.
לדברי עוז, שעמד בשנים האחרונות בקשר עם עשרות עובדים במפעל, עובד המבקש לתבוע את המפעל בטענה של מחלה שנגרמה בשל עבודתו, מקבל רמזים ברורים שהוא בדרך החוצה. "העובדים חוששים מאוד לתבוע את המפעל, כי הגישה שם היא שמי שמגיש תביעה - מפוטר", אומר עוז. "צריך לזכור שאדם בן 45 שמפטרים אותו יתקשה למצוא עבודה חדשה. הדילמה שלו - אם לעזוב מקום עבודה עם תנאים כאלה בגיל מבוגר יחסית - מאוד לא פשוטה".
המפעל מכחיש את קיומה של מדיניות מסוג זה, וטוען שמעולם לא פיטר עובד בשל העלאת טענות בענייני בריאות. ובכל זאת, עוז מספר על לפחות חמישה עובדים שסובלים מתסמינים של צהבת ומבעיות בתפקודי הכבד, שלטענתו פוחדים להגיש תביעה.
בימים אלה עמל עוז על תביעה של שני עובדים שחלו בסרטן, אך לא רצו להגיש תביעה נגד המפעל. אחד מהם הוא ד', טכנאי לתיקון משאבות שעבד במפעל 22 שנה. ד' הפסיק לעבוד במפעל בינואר 2005, וקיבל משכורת מלאה במשך שלוש שנים ושלושה חודשים, עד שנפטר מסרטן המעי הגס. בתקופת מחלתו הוא התייעץ עם עוז והסביר לו שהוא פוחד לתבוע. שלושה חודשים לפני מותו הוא אף הסביר לעוז שמכיוון שהמפעל מממן לו טיפול תרופתי ניסיוני שעלותו 30 אלף שקל בשבוע, לא נעים לו לתבוע. "מדוע מימן המפעל את הטיפול הניסיוני? כי הוא אוהב את העובדים שלו? יכול להיות. אבל הוא בוודאי גם מעוניין שבמפעל ישרור שקט תעשייתי", אומר עוז.
באגן כימיקלים מכחישים שהם מממנים טיפול תרופתי לעובדים שחלו. לדבריהם, לא מפטרים עובדים חולים, ומשלמים להם משכורת בתקופה שבה הם לא עובדים, מתוך גישה הומנית ומתחשבת ומפני שביטוח לאומי לא מכיר בהם כסובלים ממחלות מקצוע. בכל מקרה, מדגישים במפעל, לא הוכח כל קשר בין העבודה שם לבין מחלת הסרטן. "גם במקומות עבודה אחרים יש עובדים שלוקים בסרטן", אומר בכיר במפעל.
אחרי מותו, הגישה משפחתו של ד' לביטוח הלאומי תביעה להכרה במחלתו כמחלה שפרצה בעקבות עבודתו. לתביעה צורפה חוות דעת של פרופ' אליהו ריכטר, מומחה לרפואה תעסוקתית מבית החולים הדסה עין כרם, שהעיד בפני ועדת החקירה הממלכתית לחקר הצלילות בנחל הקישון המזוהם. ריכטר קבע בחוות דעתו שד' היה חשוף לחומרים הידועים כגורמי סיכון מובהקים לסרטן המעי הגס - כמו חומרי הדברה וממיסים מסוג טריכלורואתילן, בנזן, טולואן וקסילן. המפעל, כזכור, מכחיש כל קשר לשימוש בבנזן.
"ד' עבד עם בגדים ארוכים, כמעט שלא נגע במשאבה בידיים חשופות ועבד רוב הזמן עם כפפות עבות", כתב ריכטר בחוות דעתו. "למרות אמצעי מיגון אלה, חשיפותיו הנשימתיות של ד' היו ברורות - בכל יום כשנכנס למפעל הוא הריח את אדי החומרים, וככל שהתקרב יותר לפסי הייצור, התגברה עוצמתם. הוא גם סבל מסחרחורות, מבחילות, ומכאבי ראש - אלה לבדם מעידים על חשיפה לחומרים הרעילים".
קמי פולבש, שעבד כמלגזן במפעל עד 2002, חלה אף הוא, וסבל מירידה בתפקודי הכבד. הוא תבע את אגן כימיקלים, והתביעה הסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא קיבל בסך הכל פיצויים של יותר ממיליון שקל, כולל תשלומים מביטוח לאומי. "ד' היה חבר שלי", אומר פולבש. "הוא התייעץ אתי ופחד שיפטרו אותו. הוא אמר לי כל הזמן שהוא לא יודע אם לא ייקחו לו את הפנסיה אם הוא יתבע. יש עשרות פועלים חולים שמתייעצים אתי, ופשוט לא יודעים מה לעשות".
לדברי פולבש, הטענות של תושבי ניר גלים מוצדקות. "כל מי שעובר ליד ניר גלים צריך רק לפתוח חלון ולהריח את הריח. תושבי אשדוד חיים על פצצת זמן, זה סיכון לא נורמלי. כל אשדוד צריכה להגיד ברכת הגומל על כך שהשריפה פרצה במחסן שבקצה המפעל. אם זה היה קורה בליבת המפעל, אולי לא היינו מדברים עכשיו".
"המדידות היו מתחת לתקן"
ד"ר ענת רוזן, מנכ"לית איגוד ערים אשדוד-חבל יבנה, מסרה בתגובה: "הרחבת יישוב ניר גלים, מול אזור התעשייה, אושרה בוועדה מחוזית מרכז לאחר שהוועדה שקלה את מכלול השיקולים. כל הפונים לאיגוד הופנו אלי, ותשובתי היתה כי על פי המדידות שאנחנו עורכים, המקובלות בכל העולם, של מזהמים כמו תחמוצות גופרית, תחמוצות חנקן, אוזון וחלקיקים, יש ירידה משמעותית במשך השנים. תוצאות המדידות נמצאות הרבה מתחת לתקן.
"הפניתי את הפונים לאתר האיגוד, שבו מתפרסמים כל הדו"חות השנתיים הכוללים את ניטור האוויר. עם זאת, אמרתי לפונים שיש תלונות רבות על ריחות מאזור התעשייה בכלל ומאגן כימיקלים בפרט, והמלצתי להם להסתובב שם בשעות שבהן הרוח נושבת לכיוונם ולהרגיש בעצמם את הריח. אז לא היה לי מידע לגבי מהות הריח - גם כיום המידע אינו מספק - ולגבי השפעתו על הבריאות. אני לא הגורם המוסמך לתת חוות דעת בריאותית".
"אנחנו מקפידים על סטנדרטים גבוהים"
מפעל אגן כימיקלים מסר בתגובה: "אגן כימיקלים מקפיד על הסטנדרטים הגבוהים ביותר בשמירה על איכות הסביבה, לרבות בכל הנוגע לפליטות לאוויר. לפני כשנתיים הקים אגן מתקן למניעה מוחלטת של פליטות לאוויר מארובות המפעל, שהוא מהמתקדמים בעולם והיחיד מסוגו באזור התעשייה של אשדוד, בעלות של כ-30 מיליון שקל, ולראיה - בבדיקות שערך המשרד להגנת הסביבה, באמצעות תחנת ניטור הממוקמת בתוך היישוב ניר גלים עצמו, לא נמצאו חריגות מערכים מותרים בחומרים הנמצאים בשימוש אגן. החברה השקיעה יותר מ-200 מיליון שקל בשיפור פעילותה גם בתחומים נוספים, לרבות טיפול בריחות, בשפכים ועוד.
"החברה מנהלת במשך עשרות שנים יחסי שכנות תקינים עם תושבי ניר גלים. המפעל הוקם ב-1971, ולמעט קבוצה קטנה של תושבים, רוב תושבי המושב והמועצה המקומית בחרו שלא להצטרף להליכים נגד אגן, בטענה שהליכים אלה הם חסרי תשתית עובדתית.
"בין החברה לתושבים נוהלו מגעים והושגו הבנות ביחס לנושאים שאותם מבקשים התושבים להסדיר, כולל דרכי ביצוע ומעקב. ההבנות גובשו על ידי יועצים מקצועיים של שני הצדדים. משיקולים בלתי ברורים, בחרה קבוצה קטנה של תושבים לפנות להליך משפטי, בניגוד לשאר התושבים, ואנו מצרים על כך.
"אגן כימיקלים תורמת לקהילה מתוך אמונה שעל הצלחה עסקית בישראל לצעוד בד בבד עם הצלחה חברתית. אגן רואה את עצמה אחראית לתרום לרווחתם של תושבי האזור, וכל המעלה על דעתו כי קיים קשר בין פעילות זו לבין התייחסות של אדם או של גוף כלשהו כלפי אגן - הרי שהוא מציג תמונה מעוותת ומטעה, שאין לה כל קשר למציאות. לאגן מדיניות תרומה לקהילה, והיא פועלת על פי מדיניות אחידה ביחס לכלל תרומותיה.
"לגבי מחלתו של קמי פולבש: צר לנו על המקרה, ואולם לא הוכח כל קשר בין מחלתו לבין עבודתו במפעל. אגן אף הלכה לקראת העובד עד שהסדיר את ענייניו עם הביטוח הלאומי. לצערנו, נעשה כאן שימוש ציני במחלתו של מר פולבש, שאיננו מן ההקשר. אין, ומעולם לא היו במפעל, עובדים בודדים או עשרות עובדים חולים, והדבר מופרך לחלוטין. כל עובדי החברה נבדקים באופן סדיר על ידי רופא תעסוקתי, בהתאם לכל הכללים הנהוגים".
ניר גלים: "עברנו עם חלום על ציוץ ציפורים; במקום זה קיבלנו ריח איום ופחד ממחלות שחודרות לילדינו"
מאת שוקי שדה
30.7.2009 / 15:08