תאכלו את שיטת השקשוקה - זה בריא

>> תאכלו את "שיטת השקשוקה" - זה בריא. אחרי הכל, ככל שהתקשורת חופשית יותר ופחות ריכוזית, עולה המודעות לנושאי איכות הסביבה בפרט ולציות לחוקים ולרגולציה בכלל. הפרופסורים אלכסנדר דייק מהרווארד ולואיג'י צינגאלס משיקגו אפילו הוכיחו זאת במחקר משותף.

דייק וצינגאלס בדקו ב-2007 מי הגופים שחשפו את ההונאות הפיננסיות הגדולות ביותר בארה"ב. מתברר כי התקשורת אחראית לחשיפת 14% מהתרמיות התאגידיות, שיעור זהה לזה של ההונאות שנחשפו על ידי רואי חשבון מבקרים. אגב, רוב התרמיות (19%) נחשפו על ידי עובדים חושפי שחיתויות בתוך הארגונים. למעשה, רשות ניירות הערך האמריקאית חשפה רק 6% מההונאות הפיננסיות. המסקנה: התקשורת חשובה לא פחות מהרגולטורים, וכנראה אף יותר.

במלים אחרות, סרטים כמו "שיטת השקשוקה" משפיעים לטובה על איכות החיים שלנו. בזכותם אנו בריאים יותר. בכל מה שנוגע למשאבי הציבור ולמרחב הציבורי שבו אנחנו חיים - עדיף שנדע כמה שיותר. השתקה והרתעה של עיתונאים על ידי מושאי סיקור עתירי הון וכוח מובילות לתוצאות הרסניות.

גם אם ינצחו את מיקי רוזנטל בתביעת הדיבה שהגישו נגדו, האחים עופר הפסידו במלחמה הציבורית, וטוב שכך. בעלי הון, במיוחד אלה העושים שימוש במשאבים ציבוריים רבים כמו האחים עופר, צריכים להיות כפופים לביקורת ציבורית בתקשורת.

כפי שלא היה עולה על דעתם של האחים עופר לטעון כי ביקורת של המפקח על הבנקים או של רשות ניירות אינה לגיטימית - כך נחוצה גם ביקורת עיתונאית חוקרת. זהו חלק מהותי משוק הון בריא.

חשוב מכך: "שיטת השקשוקה" שב והמחיש לנו את החיבור הסיאמי בין הון ושלטון. לעולם לא נוכל להפריד את התאומים האלה, אבל כדאי שלא נשכח שהם מחוברים. רוזנטל רוצה שנזכור זאת היטב.

הסיפור הבא הוא דוגמה היסטורית לתוצאות קטסטרופליות של חיבור הדוק בין הון ושלטון ללא פיקוח וללא איזון, סיפור שאולי גם יקרר אתכם קצת בקיץ הישראלי המהביל: לקראת סוף המאה ה-18 פגע באיסלנד רעב כבד שכמעט הכחיד את אוכלוסיית האי. מזג אוויר קשה מחק את החקלאות המקומית, ולמרותשסביב איסלנד שורצת אוכלוסיית דגים עצומה, מתו איסלנדים רבים ברעב. מדוע הם לא יצאו לדוג דגים כדי לשרוד?

ת'ריין אגרטסון, היסטוריון כלכלי איסלנדי נודע מאוניברסיטת ריקייאוויק, מצא כי התשובה טמונה ביחסי הון-שלטון. איסלנד נשלטה על ידי קבוצת משפחות מצומצמת של בעלי קרקע. יתר התושבים היו איכרים שחיו על האדמות שבבעלות משפחות ההון. החוק קבע כי חובה על האיכר לגור בשטח שהוא מעבד, שאם לא כן - תישלל זכותו לעבד אותו. האיכרים הרעבים ביקשו לשנות את החוק כדי שיוכלו לצאת לדוג בים מבלי לאבד את זכויותיהם. ואולם בעלי ההון, שחששו מנדידת כוח האדם הזול, סירבו לשנות את הרגולציה שהיטיבה עמם. וכך, האינטרס של בעלי ההון כמעט קבר את איסלנד. סיפור על קור מקפיא בקיץ חם. אגב רעב, תאכלו שקשוקה.