"אף אחד לא היה רוצה לשמוע את מל וייס מקיש על דלתו"

בלומברג
ניו יורק. מלווין וייס אומר שהוא יודע מדוע התנפחה, ומאוחר יותר התפוצצה, בועת ההנפקות בוול סטריט בסוף שנות ה-90 - והדבר אינו תוצאה של רוממות רוח לא הגיונית. וייס, עורך דין ניו יורקי המתמחה בתביעות מטעם בעלי מניות, מאמין כי עלייתן ונפילתן של ההנפקות הראשונות היתה תוצאה של מניפולציה בשוק, ומה שהוא מכנה "ההונאה הגדולה ביותר שידע ציבור המשקיעים". "התהליך היה מושחת לגמרי ובעל השלכות אכזריות. אנשים פדו את כל חסכונותיהם והשקיעו אותם בשוק, מתוך אמונה שהשגשוג לא ייפסק לעולם", אמר וייס.



מאז פברואר 2001 הגיש וייס בן ה-66 יותר מ-180 תביעות ייצוגיות נגד בנקים להשקעות בוול סטריט, מטעם מאות משקיעים. עם הגופים שנגדם הוגשו התביעות נמנים שמות כמו קרדי סוויס פירסט בוסטון (CSFB), גולדמן סאקס, מריל לינץ, מורגן סטנלי דין ויטר, רוברטסון סטיבנס, להמן ברדרס, סלומון סמית בארני וכן כמה מחברות האינטרנט שאותן הם הנפיקו.



וייס מבקש להוכיח כי הבנקים להשקעות השתמשו בתחבולות ובהסכמים חשאיים עם לקוחות נבחרים לחלוקת רווחים ולתיאום מחירים, כדי לנפח את ערך ההנפקות הראשונות. בעקבות זאת, משקיעים פרטיים שרכשו את המניות הללו שילמו לדעתו פרמיות סמויות, ולכן כיום הם זכאים לקבלן בחזרה. "עסקות אלה", אמר, "תוכננו כדי ליצור גידול מתמיד וחזות לא מציאותית".



אופורטוניסטים בעלי מוניטיןבעיני משפטנים המתנגדים לעמדותיו, וייס ומשרד עורכי הדין שבו הוא שותף, מילברג, וייס, ברשאד, היינס אנד לראץ, הם לא יותר מאשר אופורטוניסטים בעלי מוניטין. "חברות ציבוריות מתייחסות לתביעות שלו כאל ניסיון לסחוט כספים שזוכה להכשר מהחוק", אמר דגלס מורטון, יו"ר חברת הברוקרים וודרוף-סוייר, המתמחה בביטוח למנהלי חברות. "ייתכן שיש כאלה הרואים בי מנודה", אמר וייס בתגובה, "אבל אחרים סבורים שאני פועל למען מטרה חיובית".



מטרתו של וייס היא, ככל הנראה, להשיג פשרה כספית עבור לקוחותיו. להערכת מנהל חברת המחקר סקיוריטיס קלאס אקשן סרוויסס, ג'יימס ניומן, בהסכמי הפשרה עשויים הבנקים להשקעות לשלם 1-6 מיליארד דולר, המהווים כ-10% מההפסדים שמסתכמים, ב-10-60 מיליארד דולר.עורכי הדין של החברות ששמותיהן מוזכרים בתביעות תוקפים את טענותיו של וייס. ניקי לוקר, עורכת דין המתמחה בניירות ערך בחברת ההשקעות וילסון, סונסיני, גודריץ אנד רוסאטי מפאלו אלטו, קליפורניה, אמרה כי לא הונאה, אלא שאיפת המשקיעים להתעשר במהירות בשוק פרי היא זו האשמה בהערכות השווי המוגזמות שניתנו למניות האינטרנט.



לוקר מייצגת 27 חברות טכנולוגיית מידע המוזכרות בתביעות, ובהן VA לינוקס סיסטמס וגאדזוקס נטוורקס. לטענתה, המשקיעים היו מודעים לחלוטין לכך שהם מבצעים הימורים גדולים על חברות נטולות רווחים, שהתבססו על מודלים עסקיים שלא נבחנו. לטענת וייס, "המשקיעים הפרטיים אינם נושאים באחריות כלשהי לטירוף מניות האינטרנט. זה לא מציאותי".



בבית המשפט המחוזי בדרום מנהטן הצטברו 860 תביעות ייצוגיות בנוגע לכ-200 הנפקות ראשונות לציבור שנערכו ב-2000-1998 - מספר התביעות הגדול ביותר בהיסטוריה הפיננסית של וול סטריט, ולא לחינם. במקרים דומים, עורכי הדין התובעים נהנו מעמלה של 14% מסכום הפשרה. כלומר, בעקבות הסכם פשרה בהיקף של 1 מיליארד דולר הם עשויים לקבל עמלה בשווי של עד 140 מיליון דולר.ב-12 באוקטובר מינתה שופטת בית המשפט המחוזי שירה שיינדלין את וייס לתובע הראשי בפרשה. בנוסף, רשות ניירות ערך בארה"ב (SEC) והאגודה הלאומית של סחרני ניירות הערך (NASD) החלו, בנפרד, לחקור את שיטות ההקצאה של המניות בהנפקות ראשונות בוול סטריט. בנוסף, החל משרד התובע הפדרלי בניו יורק למנות מושבעים כדי לבדוק אם נעשו עבירות על החוק בהנפקות. ואולם ההרס שנגרם למשרדי רשות ניירות ערך ב-11 בספטמבר גרם לעיכוב בחקירה.



אויב ותיק של הבנקים להשקעות
ריצ'רד זאבל, תובע פדרלי לשעבר וכיום עורך דין בניו יורק, אמר כי כל התפתחות שמקורה בחקירות אלה תחזק את התביעות של וייס. "אם ה-SEC תגיש תביעה תהיה לכך השפעה על התביעות הייצוגיות", אמר.



וייס הוא אויב ותיק של הבנקים להשקעות. משרד עורכי הדין שווייס היה שותף בהקמתו ב-1965, זיעזע את וול סטריט ב-1998, כשהשיג הסכם פשרה חסר תקדים בהיקף של 1.02 מיליארד דולר, סכום שאותו נאלצו לשלם יותר מ-30 עושי שוק, בהם מריל לינץ, CSFB, גולדמן סאקס ו-AG אדוארדס אנד סאנס. ההסכם בא בעקבות תביעה בנוגע לחשד להפרת חוק ההגבלים העסקיים, שהגיש המשרד נגד הבנקים להשקעות, בטענה לתיאום מחירים וקביעת ה-Spreads של מניות הנסחרות בנאסד"ק. העמלות שהתקבלו מהפשרה הסתכמו ב-143 מיליון דולר, סכום שחלקו הגיע לידי משרד מילברג וייס, שהוביל את התביעות. הסכום שרואה כעת וייס לנגד עיניו גבוה אף יותר. פשרה בתביעות שהגיש עשויה להאפיל על הסכום הגדול ביותר ששולם עד כה בפשרה בתביעה ייצוגית לגבי ניירות ערך - סכום של 2.8 מיליארד דולר ששילמה חברת סנדאנט, בתביעה לגבי חשד להונאה חשבונאית ב-1999.



"הדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע זה את מל וייס דופק על דלתך", אמר רוברט מקטמני, עורך דין לענייני ניירות ערך מניו יורק. תביעות ייצוגיות הקשורות לניירות ערך מסתיימות בדרך כלל בפשרה לפני שהן מגיעות לבית המשפט, מכיוון שחברות חוששות מפסקי דין חמורים מצד חבר המושבעים.



במרכז התביעות הייצוגיות עומדות שתי טענות עיקריות: בראשונה טוען וייס כי החתמים דרשו שכמה משקיעים ישלמו בהסתר עמלות ברוקרג' גבוהות יותר, כדי שיזכו להקצאת מניות בהנפקות של חברות אינטרנט לוהטות. לטענתו, תשלומים אלה היו שוחד, לא פחות ולא יותר. לדבריו, חתמים ובכירים באותן חברות הפרו את חוק ניירות ערך מ-1933 בכך שלא חשפו את העמלות הללו בתשקיפים.



טענתו השנייה של וייס היא כי החתמים חתמו על הסכמים חשאיים עם משקיעים, שבהם התחייבו המשקיעים לרכוש מניות במחירים שנקבעו מראש בימים שאחרי ההנפקה. פעולה זו, שיכולה להזניק את מחירי המניות באופן מלאכותי, אינה חוקית.



לדברי