כמה עולה למדינה כל עובד בפריפריה?

>> שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים, היה גאה מאוד בהישג המרכזי שלו במסגרת הדיונים על עסקת החבילה במשק: תוספת של 800 מיליון שקל, בשנים 2009 ו-2010, למענקים במסגרת חוק עידוד השקעות הון. ברוש נופף בהישג שלו כתרומה ניצחת לצמיחת מדינת ישראל, והיחלצותה הצפויה מהמשבר הכלכלי.

בדיעבד, אין ספק שההישג של ברוש יתרום תרומה ניצחת להכנסותיהם של חבריו להתאחדות התעשינים - שייהנו מגידול עצום במענקים שתעמיד לרשותם המדינה. לגבי התרומה לכלכלת ישראל של הגדלת המענקים למפעלי תעשייה, במסגרת חוק עידוד השקעות הון, הדעות כבר חלוקות. למעשה, המחלוקת היא חד-צדדית: התעשיינים משוכנעים שאין כמו המענקים הניתנים להם כדי להציל את מדינת ישראל, ובמיוחד לספק מקורות תעסוקה לפריפריה הענייה. כל השאר, לעומת זאת, משוכנעים שפרט להגדלת רווחי התעשיינים, למדינת ישראל ולפריפריה לא יוצא מהחוק הזה כמעט דבר.



בנק ישראל, למשל, ערך לאחרונה בדיקה של היקף המענקים שהעמידה המדינה למפעלי תעשייה, במסגרת חוק עידוד השקעות הון, והשווה אותם למספר המועסקים באותם מפעלים. באופן מכוון, הבדיקה התעלמה מנתוני אינטל - שקיבלה מענק ענק ויוצא דופן. גם בלי אינטל, לכן, העניקה המדינה מענקים של 800 מיליון שקל, בחמש השנים בין 2005 ל-2009. המענקים הללו איפשרו השקעות של 4 מיליארד שקל במפעלים, רובם המוחלט בפריפריה העמוקה.



לכאורה, מדובר בהצלחה - כל שקל של המדינה הניע חמישה שקלים של השקעה פרטית. הפריפריה נהנתה כך מתוספת השקעה של 4 מיליארד שקל במפעלי תעשיה. בנק ישראל, עם זאת, רואה במספרים הללו כשלון חרוץ. הסיבה - אותם מפעלים מדוברים מעסיקים בסך הכך 7,500 עובדים. חישוב פשוט יגלה כי מדינת ישראל השקיעה 800 מיליון שקל במענקים כדי להניב 7,500 משרות - עלות של 106 אלף שקל למשרה.



במחיר של 106 אלף שקל לכל עובד, מדינת ישראל היתה יכולה כנראה למצוא שימוש הולם בהרבה לכסף שלה. למעשה, כמעט כל השקעה ממשלתית אחרת של אותו הסכום - נניח בפיתוח התשתיות בפריפריה או בעידוד החינוך שם - היתה תורמת הרבה יותר לרווחתם של המתגוררים בפריפריה.



המענקים לא סגרו את הפער



הנתון החדש של בנק ישראל אינו מפתיע את הכלכלנים. הם זועקים כבר מזמן, מאז אמצע שנות ה-70, שחוק עידוד השקעות הון הוא מכשיר מצוין להעברת כספים לכיסי התעשיינים, אבל שפחות או יותר זה כל מה שהוא עושה. מחקר של עומד מואב מ-2006, למשל, גילה שאין כל קשר בין מענקים שניתנים למפעלים בישובי פריפריה שונים, ובין מספר מקבלי קצבאות אבטחת הכנסה או דמי אבטלה באותם ישובים. משמע, המענקים לא הצליחו להגדיל את היקף התעסוקה והיקף ההכנסה של המתגוררים באותם ישובים.



מחקרים ותיקים יותר גילו כי 80% מהמועסקים במפעלים בפריפריה שקיבלו מענקים הם עובדים בלתי מקצועיים - כלומר, החוק מימן בעיקר תעסוקה לעובדים פשוטים ובשכר נמוך. במקרים רבים, מי שקיבלו את המענקים הם מפעלים שהכדאיות הכלכלית שלהם היתה מוטלת בספק - כלומר, החוק מימן בעיקר תעשייה חלשה, שסיכויי ההישרדות שלה, כמו סיכוייה לשלם שכר נאה לעובדים - נמוכים.



מפעלים ברמה גבוהה, כמו מפעלי היי-טק, לא עברו לפריפריה בשל תשלום המענקים. כתוצאה מכך, חוק עידוד השקעות הון לא הצליח לסגור את הפער האיכותי ברמת התעסוקה בין המרכז לפריפריה, ובדרך כלל לא הצליח אפילו לספק אפילו תעסוקה יציבה בפריפריה לאורך שנים.



מחקר עדכני של מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר גילה כי החוק אינו משפר את סיכויי ההישרדות העסקית או את הרווחים של המפעלים שמקבלים אותו. מחקר אחר הראה כי מרבית המפעלים שהועתקו לפריפריה בעקבות החוק השאירו את ההנהלה והבעלים במרכז המדינה - משמע, עובדים בכירים לא עוברים להתגורר בפריפריה בעקבותיו. במקרה הספציפי של אינטל, התברר שרק 11% מהעובדים מתגוררים בקרית גת. לעומת זאת, 67% מעובדי הקבלן העובדים באינטל (העובדים הלא מקצועיים, כמובן) הם תושבי העיר.



ממצאי המחקרים הם חד משמעיים נגד החוק, מה שלא מנע מהממשלה להיכנע ללחץ שהפעיל ברוש - ולהגדיל את היקף החוק ב-800 מיליון שקל בשנתיים הקרובות. מאחר שזהו המצב, ראוי לפחות לנסות ולהסיק את המסקנות מהישגי החוק עד כה, וכמו במדינות אחרות בעולם - לשנות את התנאים שלפיהם ניתנים מענקי המדינה. במקום התחייבות על הגדלת התעסוקה ועל יצוא, כפי שדורש החוק כיום, לעבור לדרישות של מחקר ופיתוח, חדשנות ויציבות תעסוקתית.



שינוי הדרישות בחוק ימקד את הסיוע של המדינה רק במפעלים איכותיים, שסיכויי ההישרדות שלהם טובים יותר, ויש גם יותר סיכוי שיוכלו להעסיק עובדים טובים בשכר גבוה. למעשה, שינוי דרישות החוק יכול להיות מנוף למפנה עסקי בתעשייה הישראלית - לעודד הגדלת היעילות והפריון, באמצעות יצירת קשר בין גודל המענק לגידול בתוצר לעובד. כל אלה גם יסייעו באמת לצמיחת הכלכלה הישראלית, וגם עשויים למשוך כוח עבודה איכותי יותר לפריפריה. אחרת, אנחנו צפויים שוב לזרוק 800 מיליון שקל לזבל.