ההתנדבות המשותפת בסכנה

>> ההתנדבות של צעירים בישראל למען הזולת היתה מאז ומעולם פוליטית. עוד לפני קום המדינה לכל זרם אידיאולוגי היו את המחתרת שלו, היישובים שלו, המפלגה שלו ותנועת הנוער שלו.

דוד בן גוריון קרא לאלפי צעירים להתנדב למען העולים והפריפריה כחלק משירות חלוצי שהקים במפא"י; השירות הלאומי לבנות דתיות מכוון בידי המפד"ל ויורשיה; שנת שירות מופעלת בעיקרה על ידי התק"ם ליוצאי הקיבוצים ובוגרי התנועות; מסלולים מגזריים מתקיימים גם בצבא - מהנח"ל, דרך ישיבות ההסדר וכלה במסגרות נפרדות לחרדים ולבדווים. אז מה הפלא שוועדת המעקב של ערביי ישראל דורשת שהשירות האזרחי לערבים יועבר מהשלטון המרכזי לידיהם של המנהיגים הערבים?



למרות דיבורי הרהב הגבוהים על כור היתוך, המציאות בישראל מזמנת מעט הזדמנויות מפגש לאנשים מרקע שונה. יהודים, ערבים, דתיים ועולים חדשים גרים ולומדים בנפרד, מצביעים למפלגות שונות ומדברים שפות אחרות. מה הפלא שאנחנו לא מבינים זה את זה?



לפני גיל 18 אין כמעט סיכוי לאדם צעיר לצאת משכונת ילדותו ולהכיר מקרוב מישהו השונה ממנו. כהורים אנו מגוננים על ילדינו מפני השונים מאתנו. עבור רבים, חוויית הצבא זכורה כמקום מפגש, אבל לא כולם מתגייסים לצבא. אחרים זוכרים את האוניברסיטה כמקום מגוון, אבל לא כולם מגיעים לאוניברסיטה. יש שמצביעים על מקומות העבודה כהזדמנות להיפגש עם אנשים שונים, אבל לא כולם יוצאים לעבוד ולא כל מקומות העבודה אוהבים עובדים שונים.



בתי החולים בישראל הם הצדיקים בסדום. לנשיא שמעון פרס מיוחסת האמירה שחדר ניתוח הוא המקום היחיד בישראל שבו יהודי שוכב על המיטה, רופא ממוצא רוסי מזריק לו סם הרדמה ומנתח ערבי חותך לו את הבטן בסכין, והוא עוד אומר בסוף תודה. בתי החולים הם אי של שפיות.



עוד מקום כזה יכול להיות המגזר ההתנדבותי. בשנים האחרונות יותר אזרחים משלבים בחייהם תרומה והתנדבות למען הזולת; היי-טקיסט מהרצליה מסייע לתלמיד עולה מאתיופיה בשיעורי הבית שלו בחשבון; בוגרת פנימייה ממשפחה מסורתית מסייעת לקשיש שעלה זה מכבר מאחת ממדינות הקווקז; ובעיר העתיקה בבאר שבע פועלים יחדיו בוגרי תנועת הצופים וצעירים בדווים כדי להקים מועצות תלמידים בבתי ספר ביישובים הלא מוכרים בנגב. בכל שנה מוקמות מאות עמותות חדשות, עקב בצד אגודל, מלמטה.



נכון עשתה ממשלתו של אריאל שרון כאשר זיהתה את התופעה, ומינתה ועדה ציבורית בראשותו של דוד עברי לעניין השירות האזרחי. בצדק פעלה ממשלתו של אהוד אולמרט כאשר אימצה את המלצותיה של הוועדה והקימה מינהלת לשירות אזרחי. סוף סוף מי שאינו מגויס לצבא יכול להצטרף לשירות האזרחי ולקבל זכויות כלכליות והכרה חברתית.



ואולם באחרונה מעיבה עננה כבדה על התקווה להתנדבות משותפת ומחברת. הלחצים הפוליטיים להפריד את התוכניות כך שכל מתנדב יהיה בקהילתו עם הדומים לו - גוברים. אפשר רק לייחל לכך שפיצול כזה לא יתרחש בממשלה שהעומד בראשה הוא יורשו וממשיך דרכו של מי שבצוואתו בחר להיקבר לצדם של פיינשטיין וברזאני - שהגיעו מרקע כה שונה, אך בחייהם ובמותם לא נפרדו.



הכותב הוא המשנה למנכ"ל קרן רוטשילד (יד הנדיב)